על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ש', ו’ באב תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
סיפור קצר שכתבתי
15:44 (15/10/14) שושנה ויג

שושנה ויג, צביטה גם כעבור שנים עדיין חרוטות בי עקבותיה של אמי. צביטה קלה, זיכרון לימים רחוקים. בשיכון קיפצתי על שתי מדרגות בבת אחת. ילקוט מעור תלוי על כתפיי הרזות. שערי קצוץ בקפידה. רק שלא אהיה מפוזרת. תמיד מסודרת. בתלבושת אחידה מבוקר עד ערב. וכמו במסדר צבאי בסוף היום החולצה מונחת על הכיסא, ממתינה ליום הבא. כבר בכניסה לבניין, בטרם עליתי במדרגות, עלה בי חשש שאמצא את אמי עסוקה בניקיונות. ואכן זה קרה, פעמים רבות תפסתי אותה כשהיא עומדת מחוץ לדלת, מסיימת את ייבוש כניסת הבית. היא נמצאה כפופה ושקועה בסחיטת הסחבה. כשעמדתי בסמוך אליה ביקשה שלא אכנס אל הבית ואם דרכתי במקרה על הרצפות בעוד הן מתייבשות, אחזה בזרועי וצביטה קטנה עצרה אותי. בצייתנות כרעתי על המדרגות, כפפתי ברכיי הקטנות והמתנתי שתסיים את מלאכת הקודש. אמי חוללה את כל הפלא. היא טבלה את סמרטוט הרצפה עמוק בדלי, ולאחר שכופפה עצמה הניפה בזריזות את הסמרטוט במהירות אל על. גופה נמתח, ותוך שהיא שואפת אוויר גלגלה את הסחבה לימין ואחר לשמאל. הסמרטוט התפתל כנחש בזרועותיה. וכשהיה סחוט לגמרי, פרשה אותו למלוא רוחבו, תלתה אותו על המגב ונשמה לרווחה. לא היה יום ללא ניקיון. אמי צבטה אותי כמו ביקשה להחתים אותי בחותמת שלה, חותמת הסדר והניקיון. לאחר שסיימה להבריק את כל הרצפות והסירה את האבק מכל פינה, נדף ריח של ניקיון יסודי מכל פינה בבית. גרגיר אבק לא נמצא. חס וחלילה למצוא טביעות אצבעות על גבי הריהוט בביתנו − עוד כשהיד הקטנה באוויר התאוותה לנחות על השולחן, העיפה מבט זועף שלא נעז להניח אצבעות ככה סתם על הפורמייקה. ואנו היינו ממושמעים כמו חיילים בצבא הנשמעים למפקד שלהם. דקה אחת במשך היום לא התבזבזה על שטויות. הכול בקפדנות יתרה, מחמירה עם עצמה, ומחמירה עמנו. מפריזה בשמירת הניקיון, מפריזה בשמירה עלינו. מקפידה על הכול. אפילו לטיולים שנתיים לא יצאנו, כי חששה שלא תוכל להשגיח עלינו. לא יצאה מן הבית לשבת אצל השכנים לשיחת רעים. לא ישבה בבתי קפה להסתודד ולהסגיר סודותיה. כשסיימה את יום העבודה שלה בניקיון הבית, בבישולים, בתפירה או בסריגה, השתרעה במיטה ולפעמים קראה בזו'רנל צרפתי. הסלון היה שטח סטרילי. עמדו בו ספה אחת ושתי כורסאות שנקנו ברחוב הרצל שבתל אביב. ספה בעלת משענות עץ. ספה שרופדה בבד משובץ ירוק כתום ובבד סקאי ירוק מבריק. שולחן פורמייקה יפהפה עמד מצוחצח ונקי ועליו עמדה כל ימות השנה ואזה שקושטה בענפי גלדיולה. לא היה סיכוי שנמצא אבק על הספרייה שעמדה בקיר המזרחי. בובות חרסינה ובקבוקי משקה עמדו דוממים על המזנון ושמרו בקפידה על ניקיונם. רגליו ישבו בתוך נעליים זעירות שתמכו במשטח. ודלת הסלון נעולה והמפתח חבוי בקערה על המדף לצד הטלפון. מול דלת הכניסה החומה נמצאה דלת זכוכית שהובילה אל הסלון. אותו מחוז שהיה מוצל בווילונות מכל פאותיו. אפלה שבה האורחים היחידים היו הגלדיולות. ידענו שהסלון משמש רק לקבלת אורחים חשובים. בקומה השלישית ברחוב הנשיא באשקלון התארחו בסלון ביתנו רק אורחים חשובים ביותר, אורחים מצרפת. ואמא תמיד רצתה להשאיר עליהם רושם שאנו חיים ברווחה כלכלית. וכשהם הגיעו לבקר יצאו מן המזנון כלי אוכל יפים העשויים מחרסינה יוקרתית, שהיו אסורים עלינו בחיי היום יום. היא העמידה גביעי קריסטל על השולחן והגישה לאורחים שמפניה ומעדנים. לכמה רגעים נדמה היה לנו שאנו ממש עשירים, עשירים כמו האורחים הללו שהגיעו אלינו בהפתעה. לפתע השתחררה מכל עכבותיה ויכולנו לשמוע אותה צוחקת בקול מתגלגל. גרונה התרונן מן השפה הצרפתית. שתקנו, כורים את אוזנינו, מנסים להבין את שפתה של אמנו. מילים טבולות בערבית יהודית. הסלון וכל מה שהתרחש בו לא עניין אותנו. רק המרפסת שיצאה ממנו הייתה מושא לגעגועינו. בעת שחלפנו על פני הדלת הנעולה שמעברה הסלון ובהמשכו המרפסת, הרגשנו כאילו אנו בגלות והיא, המרפסת, מחוז חלומותינו מחוץ לתחום השבת עבורנו. אל המרפסת נכנסנו בהיחבא, צועדים על קצות האצבעות ברגליים יחפות. כשאבא ואמא לא היו בבית, נשענו על המעקה והיבטנו הרחק הרחק מעבר לפרדסים לחופו של הים, מביטים וחולמים בערגה אל עתיד שנפרש מן האופק. * בוקר אחד לקראת חופשת הקיץ, התעוררנו ממהלומות של מקדחה רוטטת. קפצנו מן המיטות בבהלה ועמדנו הלומי שינה, לבושים בפיג'מות מול דלת המחסן הצר וראינו שאצל אבא כבר אמצע היום. ראינו שאבא החל לחצוב בקיר בין המחסן החנוק כצינוק לבין מרפסת הסלון הקטנה. אבא אחז מקדחה ענקית. פעם אחר פעם קדח בקיר הבלוקים. לעתים הניח אותה על הרצפות בתוך המחסן הקטן. הוא החליף מדי פעם את המקדחה בפטיש ענק והיכה בקיר. זה היה מחסן שחיבר בין המטבח לבין המרפסת. כעבור שבוע, בתום עבודות השיפוץ, יכולנו לשבת במרפסת הקטנה שהתעטפה בטפטים אקזוטיים. פתח מן המחסן הצמוד למטבח נפער בקיר המזרחי. פֶּתח כמו שער בצורת קשת, כמו כניסה למועדון לילה מזרחי, פתח מקושט בווילון העשוי מחרוזי פלסטיק חומים ושחורים. ועל התקרה תלוי אהיל מנחושת עם אבני חן, כמו בסיפורי אלף לילה ולילה. המרפסת שחררה לא רק אותנו מכבליו של הבית ויכולנו לשבת שעות, נשענים על המעקה. גם אמא השתחררה מחוקיה. ישבה אתנו מדי יום, צחקה ושרה שירים מימי ילדותה, "פררו ז'קו, דורמה וו, פררו ז'קו, דורמה וו?.." והיא עדיין המשיכה לשמור על הניקיון. אבל לאמא שלי לא היה הרבה זמן לנוח על הכיסא במרפסת היפה שאבא הקים לה. השנים היפות שעברו לנו בשירים ובריקודים במרפסת, ובמסיבות שאחי הבכור טוביה הורשה לחגוג בסלון בראשית שנות השבעים בהיותו נער צעיר חלפו יום אחד. בבת אחת הכול גווע. לא עזרו הניקיונות הרבים שערכה אמי לבית הקטן. לא עזרה הדלת הנעולה ששמרה על הגלדיולות שלא ייבלו בבת אחת. לא עזר לה שלא דיברה וריכלה עם חברות סתם, ולא עזר לה שהייתה כל כך מוכשרת וטובה בכל מעשה ידיה. זה קרה לה וזה קרה לנו באותו סלון שכל כך אהבה, טיפחה ושמרה מכול משמר. שם ישבנו על הרצפה אבלים וחפויי ראש. שם חרב עלינו כל עולמנו. הסלון הפך לעיסה מחניקה. אבא ישב ממול על המזרן שנלקח מהחדר של טוביה, ואנחנו, אני ואחי הצעיר ניר, ישבנו על כריות, דוחקים זה את זה מצד אל צד. ואמא יושבת מולנו ומדי כמה רגעים מתעלפת ואבא יושב שבעה ובוכה. והחולצות של כולנו קרועות בקרע קטן שחתכו לנו בסכין גילוח. אבא ישב ממול עם מדי המילואים וצעק לעצמו, למה לא נסעתי לקנדה. ואמא לא שמעה כלום, ואמא לא הרגישה כלום. כבר לא אכפת לה שהבית מתמלא אורחים והרצפה מתלכלכת ומִטַּנֶּפֶת פעם אחר פעם. ישבתי מולם ובכיתי. לא ידעתי אם אני בוכה נכון. גם לא ידעתי איך להתנהג, כבר לא היו לנו כללים. בבת אחת הכול הופר. ואמא כבר לא הייתה אותה אמא מאותו היום והלאה. היא הסתגרה בעולם אחר, מתייחדת כל יום עם בנה המת. ביום שאחי נהרג אמי מתה. את הגלדיולות שאהבה כל כך העבירה לבית הקברות ושם, בסלון של אחי בחלקה הצבאית, המשיכה לנקות בכל שבוע את משטח האבן. הקפידה שלא תתלכלך האבן. והמצבה של אחי תמיד מטופחת ואמי תמיד שותקת. אמא הזמינה את מקומה בחלקת ההורים השכולים בבית העלמין באשקלון. כעבור עשרים שנה הסתיימו כל ניקיונותיה.

 
 
חדשות
שירים
מאמרים






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS