על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ד', כט’ באלול תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
ענת קון אמן רשמה את רשמיה בעקבות ההשקה בסלון הספרותי שמארחת חגית בת אליעזר במתחם בדיזינגוף סנטר.צילומים: משה ויג
20:29 (29/05/16) שושנה ויג

"העצובים" מאת שושנה ויג, מפגש השקה ב"סלון"הספרותי / רשימה מאת ענת קון-אמן בערב ל"ג בעומר, בעוד העיר בוערת ממדורות, התקיימהב"סלון" בדיזנגוף סנטר, השקה אינטימית ונוגעת ללב של "העצובים", ספרה של שושנה ויג, אחות שכולה לטוביה פיינגולד ז"ל, שנהרג בתאונת אימונים לפני כ-ארבעים שנה והוא בן 20 . את הפצע הפעור ואת העצב האינסופי תרגמה שושנה לכתיבה של ספר שהינו בעל ערך תרפויטי וספרותי כאחד. זהו ספר פרוזה קולח, קריא, כזה שאי אפשר להניחו מן היד.בספר משולבים יחד מציאות ובדיון באופן סיפורי שיוצרים אמינות בעת הקריאה, עד כדי כך שגם הקרובים ביותרלכותבת תהו לעיתים תוך כדי קריאה, מהי האמת ומה הבדיה. הכתיבה פתוחה, חשופה ואמיצה, ומספרת את החיים במלוא חיוניותם בצל השכול והדיכאון. מפגש ההשקה התקיים בפורמט דמוי קבוצת תמיכה, בקרב קבוצה מצומצמת של חברים ואנשים המכירים את שושנה היכרות אישית קרובה, רוב הנוכחים בערב באים מתחום הכתיבה בעצמם. (שירה ופרוזה). ישבנו אם כן במעגל, קרובים זה לזה ובקשר עין מלא זה עם זה ללא מוזיקה, נאומים או דברי מליצה, תוך כדי שהנוכחים מעלים רשמים מהקריאה בספר ודנים בו באווירה פתוחה של שיתוף, הבנה, חברות, כל אותם דברים המסייעים לשאת את הכאב ולא לשקוע ולטבוע בו. ההשקה עצמה כמו הספר כולו לא התקיימה באווירת נכאים, אלא באופן המשקף את אישיותה של שושנה ויג, שעל אף נוכחותו המתמדת של השכול בחייה, לא אפשרה לו לעצור את החיים מלכת או להשבית את יצר ושמחת החיים. באחד מעמודיו הראשונים של הספר מתארת שושנה את נסיבות מותו של אחיה טוביה, שאינן בקרב ובנסיבות הרואיותכי אם בתאונת אימונים. במילים חריפות היא מטיחה אשמה בצבא שאינו שומר על האוצרות היקרים המופקדים בידיו ואומרת במרירות כי אחיה הוקרב והועלה בפקודה לעולה על מזבח צרכי הצבא כאשר נדרש לבצע משימה שהסיכון בה היה ידוע מראש. מותו של האח בדמי ימיו, גבה מחיר כבד לאורך השנים מהמשפחה כולה. המשורר בלפור חקק התייחס במפגש לקונפליקט התמידי הקיים בין הרצון של האינדיבידואל לחיות את חייו לבין דרישת המדינה מבניה ובני משפחותיהם להעמיד את טובת המדינה מעל הכול בשם ערך "תקומת המדינה". האזרחים מצווים לכל פקודה שיידרשו לה, בהיות המדינה שרויה במצב של מאבק מתמיד שסופו אינו נראה עדיין לעין. לכך יש לכך מחיר כבדאותו משלמים צעירים רבים ובני משפחותיהם. במשך שנים רבות לא הייתה התייחסות הולמת של גופים רשמיים לטראומה ולאבל האישי של האחים השכולים שלא זו בלבד ששכלו אח/אחות, הם נאלצו להתמודד לצד האובדן האישי בליווי הורים ספוני צער ששקעו בשכול. הספר"העצובים" נכתב בעקבות סדרת מפגשי תמיכה פסיכולוגית, שהעניקה טיפול לאחים שכולים, יוזמה של משרד הביטחון, בעקבות עליית המודעות לנושא האחים השכולים. סדנת הטיפול התקיימה כארבעים שנה לאחר מות האח ופערה אצלשושנה את הפצע מחדש. בכל מפגש היא נאלצה להתמודד עם אחים שכולים אחרים, אחיה לכאב, שמעה את סיפוריהם ועסקה שוב בשכול ובצער. בספרה, היא מתארת את חוויית המפגש כמו גם תגובותיהם השונות של המשתתפים בקבוצה כלפי הטיפול. חלק מהמטופלים הרגישו צורך לדבר ושיתפו מטען רגשי כבד וחלק שתקו לאורך כל המפגשים. אך כפי שהגדיר זאת המשורר חיים ספטי שנכח בערב, הנובלה "העצובים" אינה סטנוגרמה, כלומר דיווח פרוטוקולי של המפגשים ושל האירועים המתוארים כי אם בראש ובראשונה פרוזה ספרותית שיש לה גם ערך טיפולי. עוד ציין ספטי בהתפעלות את הפתיחות והאומץ בכתיבה הישירה ואת הבחירה לחשוף את הנפשות הפועלות בשמןהמלא, דבר אשר מאפשר ויוצר תחושת קרבה עם הקורא, החש כאילו סופר לו הסיפור באופן אישי. הזהות לעיתים בין הדמויות במציאות לבין הדמויות בספר אינה הופכת את הספר למסמך תיעודי גרידא ואינה גורעת מערכו כספר פרוזה לכל דבר המשתייך לז'אנר "הספרות היפה" על אף שכאמור יש לו גם ערך טיפולי. הכתיבה הישירה, הכנה והחשופה, אינה מהססת להביא מחשבות מוצנעות ואינטימיות ותיאור הרצון לחיות את החיים במלואם, כך למשל הסצנה עליה הצביעה המשוררת ורדה שפין גרוס, המתארת את התשוקה לקיים יחסים גם בגיל שישים על אף ולמרות השכול. חלק מהנוכחים אשר באים גם מהתחום הטיפולי, בחרו להתייחס לפן זה כמו למשל, המשוררת יהודית מליק שירן, שהצביעה על ערכו הטיפולי של הספר, לא רק עבור הכותבת עצמה, בעצם מעשה הכתיבה התאפשר עיבוד האבל והתהווה תהליך של הכרה והשלמה עם האובדן, תהליך שיעזור גם לאחים שכולים אחרים. יהודית ציינה את היעדרםשל ספרים מסוג זה העוסקים בסוגיה זנוחה זו של תפקיד השכול בחייהם של האחים השכולים בחברה למודת שכול ומכאן חשיבותו של הספר "העצובים". ד"ר מריאנה נאומובסקי, רופאת משפחה במקצועה ציינה כי עצם מעשה כתיבת הנובלה, היה חלק משמעותי בתהליך עיבוד האבל. על פי מודל קובלר-רייס, ישנם חמישה שלבים בתהליך הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. חיה בנצל התעכבה בדבריה על שם הספר "העצובים" ועל משמעות המושג "עצב". עצב, לדבריה, מייצג בדרך כלל מצב חולף שהאדם השרוי בו מצליח להיחלץ ממנו בכוחות עצמו, אולם העצב הנובע מן השכול "הינו מצב סטטי המעורה בעמקי הנשמה והופך חלק ממנה... ניתן להשוותו למחלה כרונית המלווה את הנגוע בה לאורך חייו". עוד אמרה חיה כי "העצב שנגרם מהשכול אינו בגד שניתן להסרה... לא ניתן להימלט ממנו באמצעות שינויים קוסמטיים כמו החלפת עיר מגורים או דירה כפי שניסתה משפחתה של שושנה לעשות לבקשתה. את הריק האיום ניסה כל אחד מבני המשפחה למלא בפעלתנות יתר, שבאה לידי ביטוי בדרכים שונות. אם בצחצוח הכפייתי של הדירה (האם), רכישת חפצים ללא בקרה (האב) ואם בניסיונותיה של שושנה השוגה בחלומות על שינוי בניסיונותיה להימלט מהמציאות. ברבות השנים ולאחר הטיפול הבינה שלא ניתן להימלט מהעצב התהומי הנובע מהשכול. "העצב אולי מתקהה עם השנים אך הגעגוע הולך ומתגבר", אמרה חיה כשקראה את השיר החותם את הספר, "הוא לא כבר, הוא אחי" של להקת ההוליס. He Ain'tHeavy' He's My Brother", The Hollies) "), גַּעְגּוּעַ הוּא הָרִיק שֶׁנּוֹצַר בְּרֶגַעגַּעְגּוּעַ הוּא הַחֶנֶק שֶׁנּוֹצַר בְּרֶגַע הַיְּדִיעָהשֶׁתָּמִיד יִהְיֶה גַּעְגּוּעַ אירית סלע גיבורי לשעבר אחות במקצועה, לא רואה את הספר כספר טיפול. היא ציינה כי למרות שמו לא חשה כי דבקה בה עצבות, להיפך, בחוויית הקריאה שלה הרגישה "כי משהו טוב קורה בו. הכותבת, פתחה תיבת פנדורה של עצב כלוא שנים רבות, ובעצם הכתיבה היא למעשה אומרת כי ארבעים שנה אחרי, היא חשה שהיא יכולה סוף סוףלהתמודד עם העצב הזה". חגית בת-אליעזר, המארחת של "הסלון" הספרותי, שהוציאה לאחרונה ספר שירה אשר שמו "בעזרת חברים" מתכתב עם התמיכה לה זכתה שושנה בתהליך הכתיבה כולו כמו גם בערב ההשקה, ואשר סקירתה אודות "העצובים" פורסמה בבמה זו, העלתה במפגש פן נוסף והוא החיבור הבין תרבותיהמתקיים במשפחתה של שושנה, מעצם החיבור בין הוריה, האם יוצאת ארצות המזרח ואביה ניצול שואה. ההורים גידלו את הילדים בין שתי התרבויות גם יחד. הפתיחות והסובלנות נמשכת גם בדורות הבאים והינה עניין ראוי להערכה ולציון במיוחד בתקופה זו שבה יש התלהמות בחברה הישראלית סביב נושא זה באשר ישנם המתעקשים לעודד ולקדם מאבק תרבותי על רקע ארצות המוצא, במקום למצוא את דרך החיבור. אני (ענת קון-אמן) בחרתי לציין את השימוש שעשתה שושנה במדיה החברתית, באמצעות פלטפורמת הפייסבוק בזמן תהליך הכתיבה ולאחריו. שושנה היא מאד "פייסבוק-אוריינטד" והופכת את חבריה לפייסבוק ל"עדים"לחייה במישורים שונים. באופן זה בחרה לחשוף בפניהם בעמוד הפייסבוק האישי שלה סצנות מהספר טרם יציאתו לאור, כפוסטים סיפוריים מבלי לציין שהם לקוחים מספר בתהליך עבודה. בדרך זו הכינה את עצמה רגשית, טיפין-טיפין לקראת הוצאתו לאור של ספרה האישי תוך שהיא בודקת את תגובות הקוראים, שלא שיערו שמדובר בחלקים מתוך ספר שעתיד להתפרסם. היכרותי עם שושנה, הייתה על רקע שיר וסיפור שפרסמה אודות התמודדות המשפחה עם מותו של אחיה. הסיפור שפורסם היה למעשה פרק מתוך הטיוטה הראשונה לנובלה "העצובים", שעברה גלגולים רבים עד להוצאתה לאור. תוך כדי שיחה עם שושנה, התחוור לנו להפתעתנו, שאנו שתינו מאותו הכפר, ליטראלי. בילדותנו גדלנו באותה עיר, באותה שכונה, באותו מתחם, בלוק ליד בלוק. למדנו באותם בתי ספר, אצל אותם מורים, שיחקנו באותו מגרש משחקים, הלכנו לאותו קיוסק לקנות ארטיק ומסטיקים, שושנה, טוביה ז"ל ואנוכי. רק שלא ידענו זאת אז. במובן מסוים טוביה הוא שחיבר בינינו כעבור ארבעים שנה. נכחו בערב: שושנה ויג, משה ויג, בלפור חקק, ראובן שבת, חגית בת-אליעזר, חיה בנצל, יהודית מליק שירן, ד"ר מריאנה נאומובסקי, אירית סלע גיבורי, אסתי קושמרו- אברהם, רעיה המאיר, דני פרנק, שני כסיף, חיים ספטי, חיים יחזקאל, דנה שוכמכר, אביב חזק, ארנה ריבלין, ורדה שפין-גרוס, ענת קון-אמן. http://bkiovnhroh1.com/PAGE2017.asp

 
 
חדשות
שירים
מאמרים