על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ו', ו’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
ריאיון עם וילהלמינה לכבוד שבוע הספר תשע"א 2011
17:51 (13/06/11) שושנה ויג

להתגבר כארי ריאיון עם וילהלמינה לכבוד שבוע הספר ערכה שושנה ויג *YouTube:ge6WeSXwAWs* הסופרת והמשוררת וילהלמינה שימשה כיו"ר וועדת האירועים באגודת הסופרים העברים, במסגרת הפעילות יזמה אירועים רבים וביניהם את אירועי מפגשיר. ביום חמישי הקרוב 16.6.11 יתקיים פסטיבל מיוחד ברשפון "רושפים ברשפון" בו משוררים יחוו מפגש עם הקהל הרחב במסגרת אירועי שבוע הספר העברי. בדיאלוג הבא עם וילהלמינה מגלים שקיימת בה ילדה קטנה המנסה לשנות את העולם בו היא חיה. ככל שחולפות השנים היא מתעצמת ומצליחה להפיח בחבריה ובאנשים שהיא פוגשת רוח חדשה. בעולם בו אנו חיים יש מקום להכיר יוצרים שונים. וילהלמינה, נולדה לתוך אחד המאורעות ההיסטוריים המחרידים של העם היהודי. בשיחה עמה היא מגוללת באומץ את סיפור חייה ואת עולמה כיוצרת. עולם של ילדה גיבורה. דמותה של וילהלמינה צריכה לשמש לנו כמופת לניצחון הרוח על החומר. היא פועלת מתוך רצון אישי להפגיש אותנו עם עולמה ובדרך אנו מוקסמים לא רק מעולמה אלא גם מעולמות הנושקים לחייה. רציתי לשמור על הלשון והניסוחים שמסרה לי המשוררת ולא שיניתי דבר מדבריה. כך ככתבם ולשונם נמסרים הדברים מפיה. * ספרי לי בקצרה כמה מילים עליך וכיצד הגעת לכתיבת שירה ופרוזה? אני ניצולת שואה, כפי שכתבת. אבי ברח בתחילת מלחמת העולם השניה מפני הגיוס לצבא הפולני , שהיה ברור שהוא עומד להפסיד במלחמה הזאת. אמי נותרה בפולניה תחת הכיבוש הנאצי כי היתה בהריון (עמי) וחשבה שלא תוכל לעמוד באימי הבריחה. ואז, מיד בתחילת הכיבוש, היא הבינה שאם רצונה לחיות ולתת חיים, הסיכוי היחיד הוא לברוח. כך, בטלטולי דרך, בהברחת גבולות , הורי נפגשו והגיעו לאוזבקיסטן. שם אבי "נחטף" לצבא הרוסי וברבות הימים הוכרז חלל ברית המועצות. אמי נאלצה אז, כמו רוב הפליטים, לסחור בשוק השחור ולנטוש אותי לתקופות ארוכות. סבתי לא הצליחה לקיים אותי ולכן הכניסה אותי לבית יתומים פרבוסלאבי. שם נאלצתי להסתיר את יהדותי ואת מחלת השחפת ממנה סבלתי. כמו כל היהודים שברחו, סבלנו חרפת רעב ורבים מבני משפחתי, מעבר לאלה שנותרו בפולניה ומתו במחנות הריכוז, מתו מרעב ומחולי מול עיני באוזבקיסטן.עם תום המלחמה הועברנו למחנות עקורים ושם, בעזרת אונר"א, הצליחו לשקם אותי.עליתי ארצה ב-1949. וכאן עברתי את המסלול הרגיל של "מכחיש שואה" ישראלי. הסתרתי את עברי, החבאתי את שמי האמיתי, וילהלמינה, וטשטשתי את ה-ר' המתגלגלת. רציתי להיות הצברית האולטימטיבית.תמיד אהבתי לכתוב וכתבתי יפה. ולמרות שהייתי עולה חדשה המורה היה מבקש ממני לקרוא בפני הכיתה את החיבורים שהייתי כותבת. אבל זה לא עזר להיות "מקובלת". הילדים היו מזכירים לי את המבטא שאני ניסיתי לטשטש, את העובדה שיש לי נימוסים גלותיים, שאני ...פחדנית. והכל היה נכון. ידעתי כבר אז שיש לי יכולת כתיבה אבל גם ידעתי שלא ירצו לשמוע אותי וגם התביישתי וחששתי שעצם החשיפה של העובדה תגלה את "מוצאי". לכן וויתרתי. קיבלתי את דין התנועה שיש בי דפקט. מה שחשוב יותר, אמרה תמיד אמי, זה לשרוד, לעבור הלאה. אלא שאני לא יכולתי לא לכתוב. אז כתבתי למגירה ובתוך המגירה התפתחתי. יש לי שירים מגיל ההתבגרות שאינם שונים בהרבה מאלה שאני כותבת היום. שהרי אף פעם לא היתה לי ילדות או נעורים. תמיד הייתי "גוזל זקן". *על אלו נושאים את כותבת? האם יש בחייך תקופות שבהן לא יכולת לכתוב? כתיבה על נושא השואה, אותה עברתי על גופי, הגיעה מאוחר בחיי. קודם הייתי צריכה לקבל את עצמי, את הילדה וילהלמינה שהייתי, להפסיק להתבייש בה. וראה זה פלא, מהרגע ששמתי את וילהלמינה בחזית, ואני מחזירה לה את הכבוד האבוד שלה, היא נותנת לי את המלים שלא היו לי אז, את הכוח לעמוד בקושי הפקתן. כך כתבתי את ספרי "בתיאבון, וילהלמינה", המתאר את הרעב של וילהלמינה לאוכל ואת התיאבון שלה לחיים. מעברת באר יעקוב /וילהלמינה הדי-אן-אישל מיטת סוכנותבמעברת באר - יעקוב,מוטבע בזיכרון אוהל טמון גוש שלושחלקה שתייםשורה ארבעקובר חלומה. על מזרן סוכנות של קש בלילות היא 'לבית שלנו בפולניה' חוזרת,תמיד זוהרת ובבוקר מספרת"מבעד וילאות מלמלה,שווייצרית, שוב השקיפה 'די מיידשיין פור הינטר דעם פורהאנג' *,בבית אחוזה,קרדנס מהגוני בוהֵק מזליף ניצוצותשנדלייר מקריסטל,פמוטים של כסף- לשַבַתוראש נחושת קלל, שופן- לכל השבועינעים זמירות בין סדינים במיטת אגוז זהבהבה משי חבק את גופהמדיפה קפה של בוקרמסמיך מִלובֶן,שלאג זאנֶה-קצף ידי משרתים-על בהונות מהלכיםאנה ואנהמנה ראשונהלאמבט מקציף חמוקי העלמה,"מלווינה קינסטלרובנהלבית אשהיים", אמי * "הנערה מעבר לוילאות"- כינוי לבנות השלאכטה (האצולה) הפולנית ספר השירים שלי הוא מחאה מסוג אחר. כמי שהורגלה להתחבא כל ילדותה, שלמדה לא לדבר שמא יוסגר סוד, שמא תתגלה איזו בושה, גם לימדתי את עצמי לא להסגיר רגשות. וגם כאן הייתי צריכה לעבור תיקון. הבנתי שכדי לפרוץ את המחסומים של בושה וסגירות אני חייבת לפרוץ עם מלוא עוצמת הרגשות. בשבילי זה היה כאילו "להיות או לא להיות". וכך נכתב ספר השירה שלי "בכל מאודי" שכולל שירי אהבה על גבול האירוטיקה. ידעתי שפרצתי את המחסומים רק כאשר שמתי לב שלא נבהלתי מפרסומם של השירים הכי נועזים שלי, שעד אז הלהיטו את קירות המגירה בלבד. עָשִׂיתִי אַהֲבָה עִם שִׁיר /וילהלמינהבַּחֹשֶׁךְ שֶׁלִּי הִתְפַּשַּׁטְתִּיהִשַּׁלְתִּי עַד אַחֲרוֹן לְבָנַי הַשְּׁחוֹרִים,מְגַלִּים לוֹ רָזַישְׁחַמְחַמּוּת גּוּפִיוְלֹבֶן שָׁדַיתְּאֵבֵי חֲשִׂיפָה.וְאֶת כָּל קָדְקֳדָיושֶׁל מְשֻׁלַּש בֶּרְמוּדָהשֶׁמִּיָד נִכְנָס לְכוֹנְנוּת קְלִיטָהוּפְלִיטָה.לוֹבֵשׁ מִלִּיםבְּלִי שׁוּם כִּסּוּי טֶפַח,מְשֻׁכְנָע שֶׁגִּלָּה לוֹ טְפָחַיִם. הוּא לֹא הִסְתַּפֵּק בִּמְעַט.אֶת תּוֹכִי תָּבַע בְּמַפְגִּיעַ,פָּתַח רוֹכְסָנִים מַחְלִידִיםמֵאֶפֶס מַגָּע.וַאֲנִי קָרַעְתִּי אֶת הָרִקְמָההָעֲדִינָה, עַד זוֹבכָּל הַמִּלִים הַשְּׁחוֹרוֹת. וּבְכָךְ הַמַּעֲשֶׂה לֹא תַּם.הִשְׁתּוֹקַקְתִּי לִרְאוֹתאֵיךְ הוּא בָּא אֵלַיוְדָם עַל הַיָּדַיִםוּמָשַׁכְתִּי אוֹתָןוְחָדַרְתִּי אֵלָיו,נָבַרְתִּי בְּגוּפוֹוּבְנִשְׁמָתוֹוְשָׁלַפְתִּי מִמֶּנּוּ מִלִּיםשֶׁהֵגִיחוּמְגֹאָלוֹת וְגוֹאֲלוֹת. (מתוך "בכל מאדי", 2004, תמוז) *היית ילדה בזמן השואה, כיצד השואה השפיעה על כתיבתך? כאמור, לא כתבתי על נושא השואה עד גיל מבוגר. אבל השואה השפיעה עלי לא רק במובן של בחירת הנושאים.בנעורי הכתיבה שלי היתה מסתתרת. את הרגשות עטפתי בחידות, ברמזים, בדימויים, במשלים. לא העזתי לגעת בדבר עצמו. תמיד מסביב, עם פיתולים. ברגע שהתחברתי לעצמי רציתי להחזיר את הקול לעצמי. רציתי שקולי שלי הוא שיישמע ולא קולי המחופש. השלתי את הכבלים שכבלו אותי והשתחררתי. לפני שנים כתבתי שיר על ההשתחררות הזאת שלי. השיר שמו "מלים יחפות". הייתי אז סטודנטית לספרות ולמרות שכולם מסביבי העריצו את הפאתוס השירי, אני חלמתי שהנה ימים באים ואני כותבת מלים יחפות, כאלה לא מצועצעות. כאלה שנוגעות במישרין, שנכוות וקוראות לאחרים להיכוות כמוני. מלים יחפות / וילהלמינהאַתָּה רוֹצֶה אוֹתִי מְקֻפֶּלֶת בְּתוֹךְ שִׁיר עִלָּאִי אֲרוּזָה בְּתִפְאֶרֶת מְלִיצָה אַמִּיצָה. אֵין בִּי כֹּחַ לְמִלִּים מִתְיַפְיְפוֹת מְאֻפָּרוֹת, מְחֹרָזוֹת קִשּׁוּטֵי- תַּכְשִׁיט מוּפָז. בּוֹא אֵלַי אֶל הַמִּדְבָּר הַצָּחִיחַ, אֶל אֶרֶץ הַמִּלִּים הַיְחֵפוֹת שֶׁבְּעֵמֶק הַחוֹל הַלּוֹהֵט נִשְׂרָפוֹת. הֱיֵה נָכוֹן לְהִכָּווֹת בְּחֹם הָאֲבָנִים הַצּוֹרְבוֹת. אֲנִי אֵין לִי כֹּחַ לְמִלִּים מִתְיַפְיְפוֹת. (מתוך "בכל מאדי", 2004, תמוז) את השיר הזה הלחין ומבצע אדם הפטר ואני העליתי אותו כקליפ במצגת ביו-טיוב: http://www.youtube.com/watch?v=ge6WeSXwAWs *חשוב לך לקדם את השירה בארץ, ואת אכן יזמת מפעל מאוד חשוב באגודת הסופרים בהיותך יו"ר וועדת האירועים בשנים האחרונות. חברים מתכנסים וקוראים שיריהם במפגשיר. ספרי על הרעיון ללכד יוצרים סביב נושאים, וללכד יצירות שיש בהן מן המשותף. על אילו צרכים עונים המפגשים. "מפגשיר" נולד מאהבה. בתוקף תפקידי כיו"ר ועדת אירועים נחשפתי להמון כותבים מוכשרים. ראיתי כמה הם משקיעים בכתיבתם, כמה היא חשובה להם, כמה הם מוכנים לעשות על מנת לתת לה קול ובמה. גם שמתי לב לכמה תמיכה הכותבים האלה זקוקים, כמה הם שבעי מרורים, כמה התהליך שהם עוברים מכביד, כמה הם רוצים לשתף אחרים. הזדהיתי עמם כי אני אחת מהם. קבלתי אותם ואהבתי אותם כמו שרציתי שיאהבו אותי. צצה בי מחשבה שחייבת להיות מסגרת בלתי פורמאלית שבה אנשים יקבלו את כל הדברים הללו. הזמנתי למפגש ראשון אנשים שהכרתי, אהבתי וחשתי שאם נתקבץ כקבוצה אוהבת היתר כבר יקרה מאליו. ואכן, מיד נערכו בחירות לשם הקבוצה, מיד הובא כיבוד, נשלחו שירים ברצון. אנשים הגיעו בשמחה כי ידעו שיקבלו אותם בשמחה. למעשה המסגרת מאד פתוחה. אבל מי שמארגן כזה מפגש פתוח צריך שכל החוטים יהיו סגורים. ויש כיום חברים שנוטלים על עצמם משימת ארגון של מפגש פתוח ומצליחים. כתבת ש"חשוב לך לקדם את השירה בארץ" וכאן אני רוצה לתקן: חשוב לי שכל מה שקשור בשירה יבוא מאהבה. קידום השירה יבוא אז מאליו. באשר למבנה המפגש- לא נקבעו לו כללים מראש ואין מוסכמות. אם צריך שיהיו כללים כאלה בוודאי תעלה הסוגיה ותצוף ואז ההתמודדות עמה תהיה במקום ובזמן. בינתיים המסגרת של בחירת נושא והצגת יצירות המתייחסות אליו מזוויות ראיה שונות, בדרכי הבעה מגוונות , הינה מסגרת שמאתגרת את הכותבים. כבר היו ניואנסים של שינויים במפגשים בהם הזמנו אורחים ואף הם התבקשו כמונו להתייחס לאותו נושא. נראה מה ילד יום בתחום זה. אני מרשה לעצמי לא לדעת ולהיות מופתעת מאיך שהדברים מתגלגלים. *בכנס הקרוב לכבוד שבוע הספר "רושפים ברשפון" חברת לבית התרבות המקומי, וניכר שאת רוצה לחבר את המשוררים למקומות נוספים בארץ, לצאת מבית הסופר לפגוש את הקוראים בדרך חדשה. אכן, את צודקת. אני מרגישה שכדי להתפתח צריך להיפתח. מגיע הרגע שהגוזל מוכן לעוף. הוא כבר צימח כנפיים. יש לו כבר ביטחון , צריך שיתחיל לעוף. שישמעו אותו אנשים חדשים. לא רק הקבוצה התומכת. הוא כבר "תמוך"! אולי הגיע הזמן שיתמוך באחרים. והתמיכה באחרים היא במובן של "פקיחת עיניים" לשירה ולספרות בקהלים שונים. "לגייר את המגוירים"- זאת אנחנו עושים בתוך הבית, במועדון מפגשיר. הגיע הזמן לתמוך ולגייר כאלה שאינם קרובים לנושא. *במה שונה האירוע ברישפון מאירועים אחרים שנערכו עם משוררים? איכותית הוא לא שונה בהרבה מאירועים שאנו עורכים במפגשיר. זו רק שאלה של כמות ומינון. כעיקרון, העולם של הקוראים והמאזינים לספרות כיום הוא שונה, ואולי במובן מסוים רחב יותר, עמוס יותר, רב תחומי יותר. החוויה האמנותית במפגש עם היצירה הכתובה אינה יכולה להתעלם מהמסלול שבו העולם צועד. על כן גם אירוע ספרותי , כדי להגיע אל קהלים חדשים, צריך ללכת במה שמוכר ומקובל כיום. אם ההר לא ילך למוחמד, מוחמד ילך להר. ולכן באירוע הספרותי ברישפון הרב תחומיות מודגשת (כמעט זועקת לשמיים: "שופוני", תראו אותי, שלא תהיינה אי-הבנות! אני רב תחומי!).המעניין הוא שמה שקרה בפועל ממש הדהים אותי. הגעתי אל שולי בריסקין, מנהלת המשכן לתרבות ולאמנות ברישפון ממש במקרה. כבר אחרי המשפט הראשון שלי בדבר קיום פסטיבל הספר במקום היא קבעה שניפגש. נדהמתי. איך קונים כל כך בקלות את הרעיונות שהצעתי! אני רגילה ל"זה גדול מדי, יקר מדי, יומרני מדי, צריך אישורים, מי ילך אתנו..." רק אחרי שהכרתי את שולי, הבנתי. היא עצמה אמנית רב תחומית מחוננת, נועזת. היא כבר היתה בסרטים הללו. היא כבר ביצעה. היה נהדר להתחבר למי שתומך בך. אני אולי משוחדת, אבל נעים לי לתמוך בה. תודה לאל, הארץ בורכה בפסטיבלים של ספרים, של משוררים. וטוב שכך. זה מצביע על צורך קיים בציבור. כל פסטיבל, מעצם קיומו, עושה כבוד לספר. וכל אחד עושה זאת בדרכו שלו, פונה לקהלים שונים ומדגיש את ההדגשים שלו. ההדגש שאני רואה לנגד עיני הוא על הפתיחות למסגרות חדשות, לקהל כותבים רחב, לא מעונב. פסטיבל עממי , שווה לכל נפש, המנגיש את הכותב לקורא ולהפך, במסגרות לא פורמאליות, באווירה מעין בוהמית, משוחררת , שלי מזכירה את ימי כסית העליזים משנות החמישים והששים. על כן אני שמחה שהבמה תיתן קול לכותבים צעירים מאד ( כותב בן 16, תלמיד כתה י"א) ,לכותבים צעירים פחות, לצד הקאנון הישראלי של הכותבים. *אני רואה חשיבות בכינוס הקבוצה גם לצורך הפרייה הדדית בין המשוררים, ואכן, ניכר שיש תוצרת משותפת כעת בצורת האנתולוגיה המכנסת כשלושים משוררים. מדוע היה צורך לכנס את השירים? שאלה מצוינת. גם אני שאלתי את עצמי. אבל כנראה שהיה צריך שהצעד הזה ייעשה. העובדה היא שחברים העלו את הרעיון, הלהיבו את האחרים , היו שהצטרפו מיד, היו שהיססו והצטרפו והיו שבחרו לא להצטרף. והכל בסדר. עד כה הוצאת האנתולוגיה גורמת לנו נחת. הספר שאנו מוציאים, בכוחות משותפים ובעצמנו, מחזק אותנו משום שכל אחד לחוד יודע כמה קשה היא מלאכת ההוצאה לאור והנה , כמעט ללא צירים (מלבד השלושה שהתאמצו מאד בתהליך הלידה, ולהם אנו חייבים- עד שמישהו אחר יתאמץ ואז נהיה חייבים לו וכך הלאה) , נולד הרך הזה. הוא נולד מאהבה וככזה, וודאי יתפתח היטב. *אני חולמת שבערבי קריאת שירה יגיע גם הקהל הרחב ולא רק משוררים, האם רק משוררים מתחברים לשירה? כיצד ניתן להנגיש שירה ותרבות לציבור הרחב? חלומם הרטוב של כל מארגני מופעי ספרות הוא שיגיעו רבים ושיהיו אלה לא רק מקרב הכותבים בלבד.קשה היום לפתות את הקהל הרחב שיגיע. ההיצע הוא עצום ואיכותי. צריך למצוא את הייחודי שעשוי למשוך קהל. נראה לי שהייחודי הוא דווקא לדבוק בעבר אך בו זמנית להתקדם לקראת העתיד.העבר- זו המורשת שלנו. צריך להחזיר את כבודם האבוד של הנכסים שלנו. להתייחס בכבוד זה אומר להכין אירועים לא ב"חפיף", לא בגימיקים ולא כקיצורי דרך להיכל התהילה. להתייחס בכבוד, זה להשקיע בלימוד החומר הספרותי, לאהוב אותו, להכיר דרכים להאהיב אותו.העתיד- כבר דברתי עליו לעיל: להקשיב לקולות של הצעירים, להכיר אותם, לרצות להתקרב אליהם על מנת שהם יתקרבו אלינו.במלים אחרות: ללכת קדימה ולהסתכל אחורה בעת ובעונה אחת. * אני יודעת שאת כותבת כעת ספר מרתק על ההתנתקות, תוכלי לספר על הספר בכתובים? הספר כבר גמור. הוא על נושא די פרובלמאטי- "ההתנתקות". אמנם ההתנתקות היא רק ברקע, כי הספר עוסק באנשים ובהתנתקויות האישיות שלהם ולא כל כך בתופעה הפוליטית-ביטחונית. הוא מספר על מה שקורה להם בארץ שלא מובנת על ידי יושביה (כולל המחברת!) ולפעמים הם זקוקים למראה שתמקד להם את התמונה – מה שעושה אחד הגיבורים, ד"ר חורחה העולה החדש הארגנטינאי, שעיניו הן מראה כזאת. אבל לא נושא הספר הוא שמרתיע אותי לעשות את הצעד הבא של ההוצאה לאור, אלא החשש מן התהליך עצמו של ההוצאה לאור. והמבין יבין. בינתיים אני מנצלת את הזמן להתבונן בעצמי ולבדוק איך ומתי אתגבר כארי ואצא צאת גיבורים לקראת המערכה. ושוב המבין יבין. את וודאי תביני. אני מכירה את שיריך ויש בהם הסבר מלא למה שאני מתכוונת ורק רומזת. במובן זה את יותר אמיצה. את קוראת לילד בשמו. אני עוד מסתתרת. * איזו שאלה תרצי לשאול את עצמך, שלא שאלתי? אגב, המומחיות שלי בתחום החינוך זה "שאילת שאלות ברמות גבוהות", לכן יש לי המון שאלות לראיון עצמי. אבחר אחת: האם בעשייתך כיום , כמתמקדת בענייני ציבור את לא מרגישה שעניינייך האישיים נדחקים לפינה? ולמה את בכלל עושה זאת?אם אני גם צריכה לענות על השאלה ששאלתי, עלי שוב להתגבר כארי ולחשוף את מה שהיה חבוי שנים ולא דברתי עליו , אפילו לא עם עצמי.בערוב ימי אני עושה את הבוכהלטריה הפרטית שלי. כמה קבלתי וכמה נתתי. והשורה התחתונה- מה נשאר. נכון שלא הרבה קבלתי בילדותי, אבל למתנה העיקרית זכיתי- מתנת החיים. היו כל כך הרבה הזדמנויות לאבד אותם ובכל זאת אני קיבלתי אותם והחזקתי בהם. כעת אני מרגישה צורך לתת להם. ושוב זכיתי שמתאפשר לי לתת בתחום שאני אוהבת- הספרות. עד עצם היום הזה מפתיע אותי איך התגלגלתי לתחום שעבורי, כעולה חדשה של פעם, היווה איום, לתחום שלא העזתי לחלום עליו אפילו. גם כיום יש לי חלומות שאני לא מעזה לקרוא להם בשם יומרני כ"חזון". בחלומי, העולם הזה נגיש לכל הרוצה להשמיע ולשמוע, קל ונעים בו להיות כותב , אתה מוערך, נעים לך לתת את מה שיש בך כי אתה יודע שרוצים לקבל ממך. כשסיימתי לקרוא את תשובותיה של וילהלמינה אלי נותרתי בלי מילים. עולמה נפער לפני ולא רק בפניי אלא בפני הקוראים. המשוררת פתחה לפני חלון כדי שנתבונן ביופייה האמיתי. שיריה נוגעים וכתיבתה סוחפת. אישה רגישה עם מסלול חיים בלתי שיגרתי שהצליחה לחבור מחדש לזהותה האמיתית. ניתן להביע הערכה רבה לכישרונה של וילהלמינה כיוצרת וכאישה. אין ספק שהיא מסמנת תרבות עכשווית. ויש מקום להפנות אליה את אור הזרקורים. כשסיפרתי לידיד שאני עומדת לכתוב עליה הוא אמר לי, אין ראויה ממנה. ואכן, צדק!!!

 
 
חדשות
שירים
מאמרים