על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ד', כט’ באלול תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
השקת הספר ״ לא מעודן״ סיגל בן יאיר, הוצאת "הליקון" פגאסוס הקו החדש, 2011–07–26
01:25 (27/07/11) שושנה ויג

"הודיני של הצרות" השקת הספר ״ לא מעודן״ סיגל בן יאיר, הוצאת הליקון פגאסוס הקו החדש, 2011–07–26כתבה: שושנה ויג *YouTube:Mp6u05ZieG8* ערב במועדון שאת שמו איני יכולה לבטא. חברים רבים מגיעים לכבד את המשוררת סיגל בן יאיר וביניהם פרופ׳ ניסים קלדרון והמשוררים: אמיר אור, גיורא פישר, עמית מאוטנר, גילית חומסקי ועוד שאיני מצליחה לזהות. חלקם יופיעו בהמשך. חלקם ישבו בקהל יביטו במופע לכבוד המשוררת אשר כעשר שנים כותבת שירתה ורק לאחרונה הוציאה ספר ביכורים. וכבר זוכה הוא לשבחים. וכבר זוכה לפרסים. בפסטיבל השירה האחרון במטולה זכתה המשוררת לפרס על ספר שיריה. הספר בשל ומפיח המון תקווה לרוח חדשה. צלמים מסתובבים בקהל ומצלמים ללא הפסקה. כתבי ספרות שאיני מזהה גם הם בין האורחים. אני מגיעה כמה דקות לאחר השעה שבע בערב ובקושי רב מוצאת מקום לשבת. סביב הבר מרוכזים רוב הצעירים. איני רואה את סיגל בן יאיר המשוררת. אני חשה המון מבוכה. מכירה מעט ולמי שאני יכולה מעזה גם לומר שלום. לפתע, אני מזהה את סיגל, והיא מביטה עלי בחיוך. שושנה, היא לוחשת. אני משחררת מחזי אנחת רווחה. סיגל מזהה אותי. ואומרת לי משהו שאיני זוכרת. רק עיניה הטובות מביעות אושר. אני אומרת לה משהו שטותי שקשור לצילום. ומבטיחה שאכתוב עליה. שאכתוב על שירתה. זו הפעם השנייה שאני פוגשת בסיגל. המראה שלה מזכיר לי את המראה של יונה וולך מן התמונות. אשה עם מבט בעיניים. שיער שחור ארוך כפחם ופנים יפות של אשה שרוצה לבלוע את החיים. כשאתה פוגש בסיגל, יש נוכחות מיידית. אפילו תיאטרלית. אין זה אולם מסודר. לא כורסאות לשקוע בהן. פאב תל אביבי. אתה צריך לחפש את מקומך. וכעת כמה שעות לאחר האירוע אני יודעת שהצלחתו של האירוע תלויה גם באכסניה. המקום קטן ומעניק חמימות. סיגל בן יאיר משוררת עכשווית מיוחדת ומקורית. רגע ההולדת של ספרה "לא מעודן" נושק בדיוק לזמן מחאת האוהלים. אין מקריות בחיים. זהו המקום האידיאלי להשקת ספרה. במרחק קטן מבצעים מהפכה צעירי המהפכה של רוטשילד. וגם בשיריה סיגל בן יאיר מביעה מחאה. כל כך אופנתי להביע מחאה היום. האם במקרה נוצרה שירת מחאה כשבחוץ הפגנות מחאה? כנראה, שהיקום תזמן את האירועים כך שהכל יהיה אמיתי. כשחיפשתי את מקום האירוע, סבבתי סחור סחור בסמטאות התחנה המרכזית הישנה. הגי'. פי. אס. הסיע אותי למלתעות סמטאות התחנה המרכזית הישנה. ההיה זה פרומו לקראת המופע? המון פליטים סבבו ברחובות. מגרשי החניה קראו לי לחנות ואני התעקשתי להגיע לרחוב הרכבת מספר 18 בתל אביב למקום האירוע. בסופו של מבוך מתעתע חניתי ממש מול מועדון. ממש מול! קהל רב יחסית הצטופף בפאב. חלק ישבו, חלק עמדו. וחלק הסתירו, ולא יכולתי לראות את כל המופע. "מהפכה שמחה לכולנו!" קרא המנחה עדי עסיס. "תזמון מושלם לסיגל בן יאיר! יש את רוחות המחאה בחוץ וכאן בפנים..." ומהי המחאה של סיגל בן יאיר. האמת, שאפשר לקרוא את המחאה של סיגל בן יאיר ואי אפשר שלא להזדהות עמה. היא לוקחת את אירועים מחייה ומפלחת אותם לשיריה. זו ההברקה של סיגל בן יאיר. מזכירה באקדמיה שאינה סתם מזכירה. היא מצליחה להתרומם עם רגלי המזכירה שלה כדי להראות לנו שהיא אינה סתם מזכירה. זהו השיר הפותח את הקובץ. "מזכירה(1)"| ומה יש למזכירה. היא יושבת רוב שעות היום ורואים רק את מחצית גופה. כשהיא קמה פתאום רואים שיש לה גם רגליים. כלומר, תפיסתה כפונקציה נעלמת כשהיא קמה. והיא מכריזה בפתחו של הספר אני קמה מן השולחן הזה של המזכירה כדי להראות לכם מי אני. שירה הראשון הוא כמו מופע שלם, בו המשוררת מציגה את עצמה, את רוחה כמי שנפרדת משולחן המזכירה כדי להיכנס להיכל השירה. זו בחירה נכונה של העורך אמיר אור לפתוח את הקובץ הזה בשירה זה בו המשוררת מכתירה את עצמה מנקודת העמדה היומיומית. משוררת שהיא מזכירה והיא באה להזכיר לנו ולסמן לנו את מה שאנו לא שמנו לב אליו בחיי היום יום. שיריה של בן יאיר, פשוטים וברורים. אתה חש את הסיפור מאחורי השיר. "אני מצמיחה את רגלי מחדש, פרס לעובד המצטיין./ מעולם לא ראיתם את רגלי הקטנות, המתארכות/ נמוגות, עם אור פלורוסנט ראשון של בוקר." כפי שיאמר אחר כך העורך המשורר אמיר אור בשיריה של בן יאיר היפוך. הם לא נשארים ללא סיום המהפך את המשמעות. נדמה לכם שאני מזכירה אבל מעבר לכך יש יישות יש אמירה. המנחה קורא לרפתן, המשורר גיורא פישר, הוא עולה לבמה ומזכיר לקהל שהוא גם מורה לתנ"ך. הוא קורא את השיר רק התעוררת בעמ' 16...."רוצי לתפוס את האוטובוס. מאחור. מאחור. פועלות ניקיון רדומות/ יושבות בטיץ שחור, קוקו בלוף, ליפסטיק זול./ את שוב מנקרת בעמוד 24 של רומן רוסי./ הנה הגעת, את הודיני של הצרות, מלכת עברוש./ מחתימה כרטיס." הבוקר שהחל ברצון להביע תלונה. הבוקר שהחל בתחושה של "בהמה של עבודה קשה". או אין מה לאכול ואין מה למרוח על הלחם. מסתיים בהחתמת כרטיס. גיורא פישר ממשיך לשיר חדש של סיגל בן יאיר. משהו שאינו בספר. "תיקח אותו". שיר אמיץ אומר גיורא, גם הוא זכה לאחרונה בפרס רמת גן לשירת ביכורים. "אלה שיאים טוטאליים," הוא אומר על שיריה. "סיגל לא מפחדת לכתוב שיר אהבה קניבאלי וכזה הוא השיר חדש תיקח אותו." כשגיורא פישר קורא זו חוויה. הוא עולה ויורד כמקצב השיר. חי את השיר עד תום. ושוב עולה המנחה, עדי עסיס, וקורא לבצע מוסיקה ל'קומודאנטה' עמיר לב. הזמר הלחין לסיגל בן יאיר שיר ושר אותו. ואחר שר את משיריו. ואחר עולה המשורר אודי שהרבני וקורא שיר תגובה למזכירה המשוררת. מספר כיצד חזה בה בריאיון עם קובי מידן בחינוכית 23. "מה צריך בשביל להיות משורר? חתיכת מפית ועט." הוא אומר. מוסיף בשירו על "מפלחת ספרים". וחותם באמירה הידועה. "משוררים עניים". "..את אוסף שיריו המתורגם של מיאק ובסקי. עכשיו/ אני מנסה לנער מעלי/ את מורא הידברות הנורא, ואת צליל חבטת ידה של אמי הרעה/ וזרועי נוטה הה- / תשוקה נרעדת, ארנק חלול, עיקול/ ידי הנחלשת. על גחוני אני, / זוחלת לצאת." המנחה עדי עסיס קורא ל"הפרטיזניות מגבעתיים" ענת לוין. והיא עולה לבמה מתבוננת בקהל ואומרת לא ידעתי שיהיו כה רבים, הכנתי משהו אישי לסיגל. והיא מתרצה קוראת משהו אישי שכתבה לבן יאיר. ״ קשה לחשוב על שירה יותר רלוונטית ״. וכעת מגיע תורו של עורך הספר אמיר אור "הספר הזה הוא ספר מיוחד בגלל השירה החברתית, יש טובים, אך כאן יש ציון דרך בשירה החברתית. הקול האוטנטי בא מן המקום של השריטה, מן מקום שהוא העלבון. שירה שהיא לא מכריזה, כמו אומרת את העובדות. הכוח העצום של ההנכחה. השירים כמו יצאו מן היומן. למשל השיר "התרעה" של חברת חשמל, חד הוריות, מסיבה לבוס. קול הצעקה מתרחשת אצל הקורא. זהו דור האיקס. זהו קול ראשון של מתריעים. מזכיר את קול המחאה שנשמעת עכשיו ברוטשילד..." קורא שוב מזכירה דו שולחנית. " איפוק אירוני, לא שירת בריקדות, אבל שירת מחאה. כל מילה היא זונה. הכן את ליבך עכברוש. השקרים שאנו משקרים לעצמנו שקרי ההכחשה של הרומנטיקה. בכל השירים האלה יש היפוך. כל מילה היא זונה. בסוף זה מר לב. בסוף אני כל כך שלך. מעבר לכל הדברים האלה. מהמקום הזה מונח הלב מהפך לבשר. בשר מטאפורי להיות עזה כמוות האהבה. השיר תלוי הפוך את לבי נרך. שנטרף כולנו עם הספר הזה" הוא מסיים.. גאות/ סיגל בן יאיר איפה את עכשו?אביר חזיר שקרן אפולון,איני יכולה לשאת את נעוריך המשתלחיםהמתפתלים על ראשך כנחשים קדמוניים. זו גאות.אני מחליפה את סדיני המוכתמים.כלבים נובחים, שמש בוקר אכזרית.הכל מתקרב כמו מבעד זכוכית מגדלת, הריח החריף בנחירי,כמעט וברחתי האם אני ערה עכשיו?אני מביטה בחלון המסורגמכוניות מפיחות עשן ברחוב המתעקלכמו אות קירילית עצובה.אינני זוכרת דבר,גם לא את ריח הגוף. פרופ' ניסים קלדרון מדבר ואני מצלמת אותו. כשאני מצלמת איני מצליחה להקשיב. *YouTube:QtUwjcJMuaQ* ליאור גרנות קורא את השיר "שִׁיבה" : "גבר שאהבתי לפני שנתיים חזר אליי." ואני הרגשתי שהגעתי למקום הנכון להשמיע ולשמוע שירה. אויר דחוס אור עמום כמעט ערב. המון אהבה וחיבוק. העוצמה של המילים וההברות נטועות במציאות. "לאן הלכו הטווסים", "עכשיו השיר הזה תלוי הפוך". אופיר נוריאל עולה וקורא "התרעה חמורה אחת" גם שירה ארד קוראת שירים. אני מתערפלת מקריאת השירה. וכאן מגיע שיאו של הערב. על הבמה יושבת שחקנית צעירה. עטר אב במופע תיאטרלי משירי האהבה של סיגל בן יאיר. היה זה שיאו של הערב. "איך יכולת סיגל?" היא חוזרת על הטקסטים שוב ושוב ממגנטת ומהפנטת את הקהל. ממש בא לבכות מן המופע המרגש של שחקנית יחיד שמדקלמת את שיריה של סיגל! ואחר בסיום קוראים לסיגל שתקרא משיריה והיא בטוח נרגשת. אני מרגישה שהיא רוצה להעלם בתוך שיערותיה העוטפות את פניה. לא יודעת כיצד להודות לכל הקהל. לכל המופיעים. שכחה את כל המילים. נשארו לה רק שירים. ובסוף אני צריכה לקום. ללכת לחזור אל עולמי, אל חיי. אני ניגשת אל המכונית. מעבר לכביש לא רחוק אוהלי מחאה. אולי סוף סוף הגיעה המהפכה. אמי ואני נוברות/ סיגל בן יאיר אמי ואני נוברותבפח האשפהמבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע.על גבה המתכופף נחרציםשני פסי הצנע. את תלושי הקניההיא אוחזת חזק, כבת האוחזת בשמלת אמה." *YouTube:6gz1JXCyN6s*

 
 
חדשות
שירים
מאמרים