על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ו', ו’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
פגשתי את אדם דובז'ינסקי האדם היחיד השובת רעב. משורר הלוחם למען שיוויון וצדק חברתי. סביב אוהל מספר 44 בשדרות רוטשילד תלויים באטבי כביסה שירי משוררים. "לא הבאת שיר שלך, לתלות על האוהל שלי?" הוא שאל אותי מיד כשהגעתי. לא הגעתי כדי לתלות שיר. הגעתי כדי להביע הזדהות ולתמוך בחבר, עניתי.
02:09 (07/08/11) שושנה ויג

האם זוהי מהפכה? שושנה ויג *YouTube:RYk5cpVSQ3s* כבר שבועות ושלושה סופי שבוע שקמה לנו מנהיגות חלופית, מנהיגות מהפכנית. זה התחיל כמו בצעקת הילד בסיפור "בגדי המלך החדשים" שצועק 'המלך הוא עירום', או בסיפור "החלילן מהמלין" בו המחלל אוסף אחריו המוני עכברים. המנהיגות החלופית הרימה אצבע מאשימה כלפי עוולות החברה. זה החל ממחאת הדיור וסחף קשת רחבה של מחאות קיפוח ועיוות הצדק החברתי. אתמול בשעות אחר הצהריים ביקרתי במאהל המחאה בשדרות רוטשילד. לא פגשתי את "השביעייה הסודית". פגשתי את אדם דובז'ינסקי האדם היחיד השובת רעב. משורר הלוחם למען שיוויון וצדק חברתי. סביב אוהל מספר 44 בשדרות רוטשילד תלויים באטבי כביסה שירי משוררים. "לא הבאת שיר שלך, לתלות על האוהל שלי?" הוא שאל אותי מיד כשהגעתי. לא הגעתי כדי לתלות שיר. הגעתי כדי להביע הזדהות ולתמוך בחבר, עניתי. כששאלנו אותו מתי תסתיים השביתה מבחינתו, הוא התוודה בפנינו "כאשר בנימין נתניהו, ראש הממשלה, יפגוש בנו". תתפלאו למשורר שלנו יש תפיסה פוליטית השייכת לימין והוא אינו מסתיר זאת. למעשה יכול היה לשבת במאהל בירושלים אבל בתל אביב יש יותר 'אקשיין'. למעשה גם לירושלים לא חסר, אבל משום מה הקן התל אביבי נראה יותר סקסי ועכשווי.ֿ "מה אתם רוצים?" שאלתי אותו ולא קיבלתי תשובה ברורה. כשדיברנו חלפו אנשים כל הזמן שחיזקו אותו או הגיעו אלה המכונים "מנהיגות החוץ" לשוחח עם אדם ממנהיגי הפנים. ניכר שאין הסכמות, שיש פלגנות. היום בעצרת הגדולה 6.8.11 השתתפתי בהפגנות מן הכורסה בבית. אלה שלא יצאו לרחובות ישבו כמוני על הכורסא בסלון. המוני בית ישראל היו בהפגנה הזאת גם ברחובות וגם בבתים. כל אחד ממקומו או מכורסתו. אימצו את מצחם מנסים להבין מהן מטרות השביתה. צר לי מאוד לאכזב. הפגנות גדולות בישראל במאה העשרים ואחת יכולות להיות מרשימות ויכולות להתפספס. הייתה תחושה שההפגנה ההמונית והבלתי רגילה בסדר הגודל הישראלי התפספסה. ההפגנה שהתקיימה הערב ברחוב קפלן בתל אביב לא הייתה צריכה להראות כמו מופע בקיסריה. מה זה "העם רוצה צדק חברתי"? זוהי סיסמה שבשלב זה עדיין ריקה מכל תוכן. כבר כמה שבועות אני רואה את דפני רייף עולה לבמה ובוכה מהתרגשות. פשוט לא מאמינה שהיא מכנסת כל כך המונים למופע התקשורת הכי טוב בארץ. דפני בוכה פעם אחר פעם. כששואלים אותה משהו היא משמיעה קול של צופה בצופים. ולא אפילו של ראש שבט בצופים. יש למנהיגי המאבק בעיה רצינית. גם המטרות אינן ברורות. המאבק הזה, שאין צודק ממנו, יכול להישטף אל מחוזות ההיסטוריה. יישארו רק תמונות שינציחו את המאהל הכי ארוך במדינה. מאהל שמזכיר לכולנו שימי המעברה לא תמו. עדיין לא בנינו לנו את ארץ חמדת אבות. כשאתה מטייל בשדרות רוטשילד אתה רואה את כל נפגעי אי הצדק החברתי. המאבק הזה חוצה את כל שכבות העם . כולם מגיעים ונוטעים שם אוהל. ילדים נשים וגברים מכל שכבות העם. תביעות שמסמלות אובדן דרך מתמשך. אלה שסבלו קיפוח עוד לפני ימי המאהל יכולים להיתקל גם כאן בקיפוח. יש "סדר" בבאלגן יש את אלה שבמרכז ואלה שבשוליים. הדחויים ביותר נמצאים בשוליים. שם ראיתי אתיופים שעדיין לא השמיעו את קולם מספיק. המחאה החברתית הזאת לא נותנת לנו מנוח, ויש סכנה שהיא תישאר בגדר הפנינג ענק לימי הקיץ הטרופים. מי שחזה היום באחד משיאי המאבק ראה גם היכן חולשותיו. אין זה המאבק של שנות השבעים. מאבק הפנתרים השחורים היה מאבק מלא יצרים. הפאתוס הריטורי של נציגי המאבק הופך פאתטי כשהם מנסים לסייע למנהיגי המאבק הנוכחי. צ'ארלי ביטון עולה לבמה ומנסה כוחו בדמגוגיה. זה נראה עלוב. המאבק הזה קצת חיוור, קצת מאבק של מי שאינו יודע כיצד לשאת ולתת, לא יודע להגיע להסכמות. כשהסתובבתי אתמול במאהל ברוטשילד ראיתי את הספר "מערכת המשפט במשפט הציבורי" של שבתאי עזריאל. הספר היה מונח כמעט על כל ספסל ועל כל פינה, זה היה ספר שכתב אדם שהנהיג מאבק לביטול מס רכוש. כשעמדתי לצאת משדרות רוטשילד, עמד מישהו ליד השולחן המרכזי וראיתי שהוא מנסה לשכנע את היושבים ליד השולחן לקח ממנו עותק. ביקשתי ממנו ספר והוא אמר לי אני מוסר את הספר רק להעברה כאן בין יושבי האוהלים. האם תוכל למוסרו לעיתונאית שאלתי אותו. ומי את שאל? אמרתי לו שושנה ויג. או אז הוא הביט עלי ואמר או, מיואב יצחק. בעלי שעמד לידי השתומם כיצד שבתאי עזריאל שמע עלי. שמי הציל אותי ולקחתי את הספר הביתה. רובו של הספר עוסק בסיפור המאבק של שבתאי עזריאל לביטול מס רכוש ועל מאבקו במערכת המשפט. יחד עם זאת יש בספר כמה עצות למאבק ציבורי ועל כך בהמשך. אתמול לא הבנתי מדוע נחוץ ספר זה לחברי המאבק . הערב אני יודעת שחסר במאבק הזה כיוון מסוים. מחר בבוקר נראה בעיתון תמונה של ילדה גדולה בוכה בטלוויזיה שאינה יודעת מדוע הגיעו כל כך הרבה אנשים "ליום ההולדת שלה". אותי המאבק הזה שיכנע המנהיגים טרם שכנעו אותי, שהם יצליחו לחולל שינוי מדהים. צריך למצוא את הדרך לסייע להם. לא קלה דרכם והכי גרוע לא ברורה. אסור שצעירים אלה יהיו שיכורי תקשורת ויסתפקו בצילומי שער במוספים השונים! מה מציע שבתאי עזריאל? קשרי עיתונות, זה לא מה שחסר למאבק הזה. יחד עם זאת, כשהם מדברים לתקשורת הם אינם ברורים ומאוד לא מגובשים. יצירת דעת קהל. זה לא מה שחסר למאבק הזה. הצדקים כלכליים למאבק הזה. זה לא חסר. כושר ניהול מו"מ בדרג בכיר. כאן כל אחד יכול לראות שהחבורה הנפלאה אינה מיומנת בכך. מימון לטווח ארוך. איני יודעת עד מתי יצליחו לשרוד החברה האלה. עד לגשם הראשון? סבלנות ונחישות הן מילות המפתח בניהול מאבקים אמר שבתאי עזריאל בספרו, ואני לא יכולה לנבא עד כמה יש להם. הם מכריזים שהם בראשית הדרך, נאמין. מנהל פרוייקט. כאן טמון הכלב. החבורה הזאת לא מצטיירת כמי שיש לה מנהיג שיכול להוביל שינוי. היום יותר מתמיד מתאים לומר שצריך לחזק את המחאה הזאת בטרם תהיה פורענות. הופעות במוצאי שבת בסדר גודל כזה לא תועלנה. שינוי חברתי יופיע כשההנהגה תבין שצריך לשנות את סדר העדיפויות הלאומי. לא קפיטליזם חזירי אלא משהו שיוביל לתחושת עשיית צדק. לא חוקים ציניים כמו חוק הוודל"ים. בסופו של דבר לא המנהיגות הנוכחית של המאבק חשובה אלא רצון העם. *YouTube:eRgOsr4sksY*

 
 
חדשות
שירים
מאמרים