על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ד', כט’ באלול תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
ריאיון עם הסופר והמשורר יוסף כהן אלרן לכבוד פרסום ספרו "והמלאכים שותקים" בהוצאת צבעונים.
18:32 (10/12/11) שושנה ויג

ריאיון עם יוסף כהן אלרן בעקבות הספר "והמלאכים שותקים" בניית הריאיון- שושנה ויג קיבלתי מיוסף כהן אלרן תשובות, ואיני מוצאת את עצמי עורכת אותן אחרת. עשר שאלות שאליהן התייחס הסופר בכנות רבה. לא יכולתי לערוך ולשנות לגוף שלישי. האני מאמין של יוסף כהן אלרן הוא אני מאמין פרטי אישי אך מייצג את כולנו כותבים המפרסמים ספריהם בשוק הספרים הנשלט בידי טייקונים. כאלה שאינם מייחסים לאיכות הכתיבה חשיבות אמתית, אלא מחפשים להציף את השוק ולא תמיד על משנה מה נרכש בחנות הספרים. קראתי את תשובותיו אליי ונשארתי שותקת, מזדהה לחלוטין. ספרו האחרון "והמלאכים שותקים" הוא ספר הכתוב בצורה סוחפת ומרגש ביותר, גיבור הספר עזרא מספר על משפחתו בבגדד בהיותו בן עשר. גיבור קטן גדול. ילד בן עשר שמתאר את עולמו רוויי הסודות. הספר הוביל אותי לשאלות דווקא ליוצר עצמו. ויוסף כהן אלרן שיתף אותי בכל מה שאני כבר ידעתי. לקרוא את התשובות כמו להתבונן במראה שלנו, בתחושת אבדן הדרך שלנו כיוצרים. כותבים ויודעים שהיצירה תיכתב ולא נזכה לגמול לו אנו ראויים. * תעודת זהות א': נולדתי בעיראק, בעיר ששכנה ליד העתיקות של בבל, מאוד קרוב למקום שאליו הובאו הכוהנים מירושלים אחרי חורבן הבית הראשון. מאה דורות אחר כך, בגיל שמונה, עליתי לארץ עם הוריי. גדלתי במעברה עד גיל שש עשרה, התגייסתי לצבא בגיל שבע עשרה, התחתנתי בגיל 22, הייתי אב בגיל 25, ורוב שנות עבודתי שימשתי כמנהל משאבי אנוש. כיום, לאחר שפרשתי מעבודתי ואני משיק לשנתי ה-69, ישראלי טהור בתודעתי, בתעודת הזהות עדיין כתוב: יליד עיראק. אני כותב זאת ומגחך, ובל גם היות וזה גרם לי במקום מסוים להסס לכתוב את הספר הנוכחי, "והמלאכים שותקים", לאחר שכבר כתבתי בעבר את הספר "אספירונס", שגם הוא מתרחש באותו חלק עולם דמיוני מבחינתי שנראה כמו גלוית נוף ישנה ומהוהה שנקרא בגדד. לא נראה לי לשוב לשם. יוסי, ספר מתי התחלת לכתוב? האם היה אירוע מכונן שהוביל אותך לכתיבה? מאז אני זוכר את עצמי היו התחושות שבי מועצמות. התקוות מועצמות והייאוש מועצם והפחד מועצם. האם זה מוליד כתיבה? אני בספק גדול. כי חשתי שכל אותה קבוצת גיל שלנו חשה כך במקום ההוא החשוך בלילות והשמם בימים, ולא שזה לא היה חלוצי. היה חלוצי מאוד, לולא כן לא היו יכולים המבוגרים לשרוד. לא את התסכול, לא את המבוכה והבושה ולא את המחסור. אני ברחתי אל הפנטזיה, אל הספרים שסופקו לי בשפע בספריית בית הספר ובספריית הנוער העובד שבמעברה. כל הספרים עמדו לרשותי, אחרים לא התחרו בי ולא הפריעו לי. קראתי וכבר חשבתי בעברית. התחלתי לשרבט שירים וסיפורים קטנים, בוודאי מגוחכים, ושיר ראשון שלי פורסם בעיתון הנוער העובד דאז, "במעלה". אבל את הספר הראשון כתבתי רק בגיל 16, בהיותי בבית ספר מקצועי בכיתה יז'. כמובן הספר נדחה, אבל אני זוכר את עצמי יושב על כיסא, והעורך של הוצאת "ניומן", שהייתה קיימת אז אומר לבן שיחו שנכח שם, "תראה, נער בן 16 כתב רומן, זה עדיין לא לפרסום אבל אין לי ספק לגבי העתיד שלו כסופר." והוא חרת בי את הדברים האלה. נושאו של הספר היה משבר נישואין בחיי זוג – ואני הנער כתבתי על כך. הדמויות היו דודי הנערץ, אחי אמי, ושל אשתו, וכל מה ששמעתי על סבלו מהנישואין הכושלים בביתנו. זאת הייתה ההנעה הראשונה שלי, זה היה הנושא שיכולתי לכתוב עליו מתוכי. דודי כאב בי, והצורך המולד והמודחק בי ציפה למצוא נושא, ככל הנראה. זה היה הנושא הראשון שהתוודעתי אליו רגשית ושחשתי בו בתוכי. האם אתה יכול לזהות השפעות על כתיבתך? יוצרים אחרים, תקופה מסוימת? בהיותי ילד מעברה, בעוד אחרים התקשו בשפה העברית, כבר קראתי ממיטב הספרות העולמית שהייתה בהישג ידי – בספריית בית הספר ובמועדון הנוער העובד – מזאת של צ'ארלס דיקנס, דרך ספרי דקמרון של בוקצ'יו, ויקטור הוגו ועלובי החיים, ג'ון גלסוורתי הנובליסט, אהבה לספרי וולטר סקוט הנפלא, דיומא, ועד לאנשי פאנפילוב הרוסי והידוע. ואלה רק דוגמאות שצצות מולי, שקראתי לצד ספרי נוער שונים, כמו את ספרי קרל מאי והבלשים הצעירים ואחרים. כמובן הושפעתי מכל מה שקראתי. כך חשוב לי מאוד שתהיה עלילה מובילה בספריי, שיהיה מתח סיפורי ופסיכולוגי מובנה, שתהיה קשירת חוטים בסוף הסיפור – אך סגנון הכתיבה שלי כנראה חסר השפעות ואני חש מספר לספר שהוא שלי, ויש שכבר מזהים בו את כתיבתי. אבל אני יכול לומר בכל מקרה שכתיבתי אינה כתיבה רזה, ואני גם לא חסיד כלל של כתיבה רזה, ולא חשוב איזה הסבר מאחוריה. ספר צריך לתת חווית קריאה ולא לדווח כעיתון. את ספרי הלפני אחרון, "תהילה אחרונה", כתבתי בשני מישורים שונים של כתיבה, כאשר חציו כתוב בשפה לירית במובהק כי כך מצאתי לנכון להביא את הדמיון ואת האידיאל שמאחורי הדברים. היו שהעירו על כך, והיו כאלה ששיבחו. הכול על פי הקורא, והקורא אמור לקרוא את מה שאני כותב, לא שאני אכתוב את מה שהקורא קורא. לאחר הכול הספר אינו מוצר כפי שמנסים להציג אותו היום כל אותם סוחרי נייר שמבזים את הסופרים שהם לכאורה מייצגים. ספר על ספריך, כמה כתבת? על אלו נושאים אתה כותב. כיצד נולד הרעיון לכתיבת הספר? בשנות העשרים המוקדמות שלי, ואני כבר נשוי צעיר, התיישבתי לכתוב את ספר הבוסר של הנער שהייתי אני מחדש, ובגיל 26 התפרסם וזכה לביקורת אוהדת ומחמיאה. אלא שדבר לא הוביל אותי מאז ולא סייע בידי למצוא כיוון כדי לחזק את עצמי ואת הכתיבה שלי, וזו נעשתה מבולבלת ולא אחידה, משתנה ומחפשת דרך. בסך הכול פרסמתי באותן עשר שנים ראשונות של הכתיבה חמישה ספרים, עליהם חתמתי בשם יוסף כהן. אלה היו ספרים שנדפסו על ידי הוצאות שרצו לקום, הישר מכתב היד, לא זכו לעריכה או הגהה רצינית ולפי כך איני מתייחס אליהם כיום. משנות השלושים היותר מאוחרות שלי, לאחר מלחמת כיפור ולאחר מות הוריי וחותני, בא משהו חדש ועיצב את ראיית העולם שלי ואת התחושות שלי, ואני חשתי כי הכתיבה שלי עולה מדרגה. למן הספר הראשון של העידן ההוא אני חתום כיוסף כהן אלרן, כאשר שם העט אלרן מורכב משמות בתי ובני, אלונה ורני. כיום יש מאחוריי עוד שבעה ספרים, וגם שני ספרי שירה, שבגיל מבוגר יחסית החלטתי להעז ולפרסם את שכתבתי. בסך הכול מאחוריי שישה עשר ספרים ואני מאוד מקווה שיתווספו עליהם עוד אחרים. היש לך עצות לכותב שיוצא לכבוש את העולם בימים אלה? בעקבות כל זאת אני אומר שצריכה להיות יד מכוונת, אולי איזו דמות יועצת של אדם קרוב, שמבקר באופן בונה ותומך לכל כותב מתחיל. ואני לא מתכוון דווקא לכל אותן סדנאות לכתיבה שצצות כמו פטריות ביער, שמתיימרות או לא להקים סופרים ומשוררים, ואולי חבל על כל אותם שמתיימרים עקב כך להיות סופרים ומשוררים. זה יכול לתת טכניקה, במקרה הטוב, זה לא יכול לתת כישרון שמולד בך. וקודם כל הרבה קריאה. לטבוע בקריאה. להעמיק את יכולת הקריאה ואת הניתוח והפרשנות שאפשר לתת לה. כי הייתה למשל קוראת שכתבה מעין ביקורת על ספרי "תהילה אחרונה" לאחר שקראה את קליפת הספר והגדירה אותו לכל היותר כנחמד, והייתה ביקורת אחרת מעמיקה של קוראת אחרת שגירדה את נשמתו וידעה מה יש בתוכו וכתבה שהוא מדהים. ורבים הגיבו כך. הנה שתי קוראות. אני לא יכול להעיד על עיסתי, אך אין שום ספק שהקוראת או המבקרת השנייה מצאה כל מה שרציתי לומר בספר וזכתה לחוויית קריאה שהראשונה לא זכתה בה. הספר האחרון שלך "והמלאכים שותקים" יצא לאור לאחרונה ועוסק בסיפור קשיים של נער בארץ אחרת, האם אתה סבור שהספר משקף מציאות כלשהי, או במילים אחרות האם ככותב אתה מנסה להחיות זיכרונות או ממציא מציאות? ספרי הנוכחי, "והמלאכים שותקים", לאחר כל ההיסוסים, נכתב מתוך דחף שנוצר בי ונוצר בתחושת מצוקה עמוקה. משום כך הכתיבה שלי נעשתה בקצב מדהים והסתיימה תוך מספר חודשים מועט בלבד, מה עוד שאז פרשתי מעבודתי והייתי פנוי לכך. הספר הוא על חייו של ילד, עד גיל עשר, שגדל בבגדד וחווה דברים שכילד במדינה מתוקנת, מדינת לאום, לא היה חווה. אני לא יודע אם אפשר להשוות זאת לשנות ילדותי במעברה, כי הקשיים היו שונים והחוויה שונה. זה היה שונה על אף הפחד מהחושך המתמיד, מהנחשים השורצים סביב, ומהמחסור המתמשך שאנשים נפלו לתוכו באותן שנים. כאן הייתה על אף הכול אהבה לדבר, ציפייה לאור בקצה הדרך שאנחנו הילדים היינו בטוחים שנמצא אותו. אך ככל שהילד בספר רואה את סבל האב, כך גם אני חוויתי את סבלו של אבי, שהיה צריך לפרנס את משפחתו יש מאין. היו מקרים שראיתיו בוכה חרש, כשסבר שהוא לבדו, וכיום כשאני חושב על כך אני מתפלץ. הנצחתי זאת בתמונות אחדות ששילבתי ברומן שלי "אחד בלב", כחוב להוריי ואף הקדשתי להם את הספר. בספר הנוכחי, כמו גם בספר "אספירונס", דליתי את הזיכרונות שלי מילדותי בעיראק והבאתי את הנוף המוכר לי, את הריחות המוכרים לי, את האווירה ומשהו מתכונות השפה שם, דברים שסייעו לי בכתיבת הספר. אבל מה שהוביל אותי לכתוב אותו לא היה דבר מכל אלה, כאמור. מה שדחף אותי אליו הייתה העובדה שאותו ילד, שישים שנה לאחר מכן, לא השתחרר מהמועקה ומהאבל השקוף שלו על מות אחיו הנערץ. גם אחי היה אב שכול, והכאב והאובדן של אחייני האחר מלווה אותו עד היום. הכאב והשכול הבלתי נספר הזה של אחים צבט אותי בחוזקה ודחף אותי אל הכתיבה. האם לדעתך יש בימינו יירכיה בין הכותבים? או מה קרה למעמדו של היוצר בימינו? ובכן, לאור מה שקורה היום בשוק הספרים, אני מאבד קנה מידה של כתיבה, וכאילו איני מבדיל בין רע לטוב. כלומר לא אני, אלא המצב שנוצר, הבלבול שנוצר במכוון. מהי כתיבה טובה היום בעיניי או בעיני קורא הממוצע שבא לרכוש ספר לקריאה? גם התסכולים שמצויים בהם סופרים היום, ואני מכיר לא אחד, כולל אותך, גורמים לעתים לחשוב שאולי כתיבתם אינה מספקת, אינה נכונה, אינה נדרשת. כבר קשה להצביע על ספר רע מול ספר טוב וכתיבה טובה מול כתיבה רעה. כי בא היום שוק הספרים ומבלבל את הקוראים ועושה הזניה וזילות לספרים שיכולים בהחלט להיחשב טובים יותר בתכנים שלהם, בכתיבה שלהם, אם רק היו מקבלים הזדמנות שווה מול להטוטי השיווק האגרסיבי שמכתיב את ההעדפות הכמעט כפויות של הקוראים היום. איזו שאלה אתה רוצה לשאול את עצמך. אני שואל את עצמי, אפוא, איך הוצאות ספרים משקיעות כספים ברכישת זכויות בחוץ לארץ, בתרגום ובהפקה של ספרים שונים ולפעמים משונים, הרבה פעמים חסרי ערך, כאשר תשומת הלב מוסטת בה בעת מהסופרים ומהספרים המקומיים שעושים דרך חתחתים עם כל פרסום, שלא פעם נועד מראש להיות כישלון שיווקי ולהיקבר לאחר נשימה ראשונה. יש הרבה מדי כאלה. יש טובים ויפים כאלה. ואני שואל את עצמי מה היה קורה לספריי אילו כמו ספרים זרים נכתבו בארץ אחרת, דוברת אנגלית. האם יכלו הספרים להיות מפורסמים ורבי מכר כפי שקורה בעולם ההוא, דובר האנגלית? אולי אף היו מתרגמים אותי לעברית ומוכרים במרכז החנות? אולי הייתי חי מכתיבה כפי זוכים שם? אולי הייתי מקבל בתמורה יותר משקל לספר? לו היית יכול להיפגש עם אישיות מן העבר עם מי היית רוצה להיפגש? כפי שאמרתי, איני חש השפעה של אחרים או של קודמים, גם לא שמעתי עד היום כי ניכרת בכתיבה שלי השפעה כלשהי. לפי כך לא הייתי מבקש לפגוש מישהו מהסופרים הגדולים, כי איש מהם לא הדליק פנס בעבורי. גם לא אנשי עולם גדולים, כי איש מהם ככל הנראה לא הצליח לעשות את העולם טוב יותר. העולם כיום מכוער אלים ומצחין. איזה כדור שהזדהם, מתוך אין ספור כדורים ורק האגו שלו מדמם למוות. אבל בהחלט הייתי רוצה לפגוש מספר דמויות מהעולם שלי, זה הקטן והאישי. הראשון הוא המורה שלי לספרות, בתיכון מקצועי שאני זוכר אותו. הוא היה קטוע רגליו ונדמה לי שהיה טייס בעברו. גבר בהיר ונאה. במסיבת הסיום של בית הספר רקד עם אשתו על שתי פרוטזות. אני מצטער שלא הגשתי לו את כתב היד שלי לקריאה, הוא שם לב אליי כאוהב ספרות, ואולי היה מנסה לכוון אותי. השני הוא חותני שנפטר ממחלה בגיל 58 בלבד. הוא היה הראשון שהאמין בי בכלל ובכתיבה שלי בפרט ועודד אותי. חבל שלא זכה לראות את דרכי. והשלישי והגדול ביותר הוא אבי, שבשני ימי גסיסתו האחרונים, כאשר חובר כבר למכשירים לא יכולתו להכיל אותו ולא נכנסתי לראותו, ורק ישבתי בחוץ והתכווצתי. זה מעיק עליי עד היום, התחושה היא שלא נפרדתי ממנו, וכי בוודאי הוא רצה לראות עוד פעם אחת את בן הזקונים שלו. אני חושב עליו כמעט בכל לילה לפני השינה, עליו וגם ל אמי, צמד כנפיים חמות ומיטיבות. הקדשתי להם את ספרי "אחד בלב", שבו גם הזכרתי אותם. מה תאחל לעצמך ולכולנו הנמצאים באותה סירה קטנה וצפופה של התרבות העברית? הייתי רוצה שהמצב בשוק הספרים ישתנה. הייתי רוצה שלא ינהלו שני טייקוני ספרים את הספרות העברית. הייתי רוצה שספרים של סופרים שונים, של הוצאות ספרים שונות, קטנות כגדולות, יקבלו הזדמנות שווה להיראות ולהיות מודעים ומובאים לתשובת לב הקוראים באופן שווה והוגן. הייתי רוצה שסופר או משורר יהיו מתוגמלים על עבודתם הגדולה. הייתי רוצה שהמדינה המופרטת שלנו תיתן דעתה לתרבותה. הייתי רוצה שחוק הספרים הצרפתי, שאוסר על הוזלה של ספרים בשנה הראשונה להופעתם יעבור סוף כל סוף בממשלה ולא יישאר סגור באיזו מגירה. הייתי רוצה שמי שהדבר בנפשו לא ירפה את ידיו ויוסיף לכתוב, כי אולי יום אחד תחזור תרבות עברית שפויה להיות בשליטה. ספר על חוויה מיוחדת שקרתה לך בעקבות פרסום אחד מספריך? ספרים יכולים להשפיע. קורא שמצוי בדילמה ובקונפליקט ומזדהה עם דברים שקורים בספר שהוא קורא, יכול להסיק מסקנות לגבי עצמו. אני נזכר באיש מילואים ששירת אתי בסיני והספר הראשון שלי, שדן במשבר נישואין של זוג נפל לידיו, ובעקבותיו הוא הגיע להחלטה כי עליו להיפרד מחברתו שעימה חשב בעתיד הנראה לעין להתחתן. לטוב ולרע יש השפעה, ומקרה זה זכור לי כי גרם לי מצוקה מסוימת והחוויה הזאת, לטוב ולרע נותרה בי. * תעודת זהות ב': כאדם, אני לפעמים אופטימי, אך גם הרבה פעמים פסימי. אני אוהב מתוקים אבל יודע היטב שחיים אינם דבש. אני רוצה להוסיף ולהרגיש צעיר, אך יודע שהגוף נשחק. אלה הן תהפוכות שמשתנות בי גם כאשר אני פוגש קוראים נלהבים, מול מפגש עם תוצאות השיווק של ספריי. וזה מחלחל כמובן לספריי. החיים הם מערבולת של דברים, של טוב ושל רע, של מר ושל מתוק. ועל כך אני כותב. אצטט מתוך ספרי "תקרית נישואין" פתיח של אחד מחלקי הספר: "מי נהר דלוחים הם חיי אדם. עתים נדמה כי הם מצטללים מעט, אך אז פולש בהם איזה סחף ומדליחם מחדש." ספריי הם סיפורים על אנשים פשוטים, ויש בהם תמיד היבט רומנטי. הרומנטיקה היא תבלין החיים, רומנטיקה כאהבה, רומנטיקה כשאיפה, רומנטיקה כחלום, רומנטיקה כמצוקה, רומנטיקה כייאוש וכעצב. חשובים לי רגשות האנשים בסיפורים, מנסה לחדור להם מתחת לעור, פעם מצליח יותר ופעם פחות. כמובן שברוב המקרים האירועים מדומים, אבל לא פעם איזה דבר קטן שנתקלתי בו הצית בי דמיון לספר שלם. פעם בצעירותי אך בהיותי כבר נשוי התקשרה אליי ידידת עבר והציעה לי לפגוש אותה בביתה לספל קפה וסיפרה לי כי בעלה הצעיר נפטר. מיד דחיתי. אחר כך הסופר שבי שאל מה היה קורה אילו אני או מישהו אחר היה מתפתה להזמנה חסרת התמימות ההיא. כתבתי אחר כך את הספר "עזה כמוות", על אחד נשוי שהתפתה והתחיל בכך דרמה ואף הידרדר לטרגדיה. כך זה בא. פעמים רבות הדברים נולדים מתוך איזה זיק שחולף בי. לא מאלף מקרים שבעיתון, אלא משהו שנולד מבפנים. כמו להבה קטנה של גפרור שנדלק בחושך. המסרים שלי הם הדברים שאני מאמין בהם, ככל שאני מודע לכך, ואולי לא תמיד מכוונים. אך המסרים שלי הם לשלוח את לחמך על פני המים. מעגליות בחיים, שבה הדברים חוזרים אליך. גומלין על מעשיך. של היותנו שחקנים שמישהו גדול מאתנו מנווט אותנו. שחיינו מותווים על ידי מסלול דטרמניסטי, ואולם זהו דטרמניזם רך שבו הרשות נתונה לנו לנוע בתוכו כך או כך, באופן רע או באופן טוב. אלו הם התכנים שנטועים או מושקעים בתוך הספרים שלי, ואני עושה כדי לשנות טכניקות ומבנה מספר לספר ולגשת מזווית אחרת. כי למציאות יש יותר מפן אחד, לפעמים הרבה יותר, לפעמים זאת המציאות עצמה ולפעמים זה הדמיון שמוביל אותה. ולפעמים היא טובה ונעימה ולפעמים היא עגומה. "אנחנו שחקנים של אלוהים," כך אומר בערך אחד הגיבורים ברומן "כל הלילות", שמובא בשערים שמזכירים הצגה: כניסה, מערכה ראשונה, משתתפים וכך הלאה, "אנחנו גלדיאטורים במגרש המדמם של אלוהים". ולפי כך אסיים בציטוט השני מתוך "תקרית נישואין", פתיח של חלק אחר בספר: "מי נהר דלוחים הם חיי אדם, אך ככל שיהיו דלוחים יש והם מצטללים מעט, כך לפתע, ובאותו פרק זמן יכול אדם לראות עצמו בבירור דרכם".

 
 
חדשות
שירים
מאמרים