על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ו', ו’ בכסלו תשע”ח
    דף הבית  |  יצירת קשר  
סיפורה של רחל ויג רוזנווסר ניצולת שואה בת 89סיפור בגוף ראשון, כאן חלק ראשון מן הספר שיצא לאור בסיוע "יד ושם"עיבוד ספרותי, שושנה ויג בצילום רחל ביום נישואיה עם חברתה פנינה 1949
22:42 (08/10/12) שושנה ויג

שליחות אוי־וֵוי, פנינה, מצטערת כל כך שאני לא זוכרת את שם משפחתך. את מצלצלת אלַי מדי כמה שבועות ובקשה אחת בפיךְ. "רחל, אולי תבואי לבקר אותי בבית שלי ברחובות?" מה את מדברת, פנינה?! את בת תשעים ואינך מסוגלת ללכת. את מתגלגלת בכיסא הגלגלים שלך ואת מבקשת ממני שאני אסע ברכבת עד אליך?! מה את מדברת? את רוצה שאני, רחל ויג שפעם הייתה רחל רוזנווסר, כן, אסע באוטובוס עד לתחנת הרכבת בנתניה, זו שבאזור התעשייה מחוץ לעיר ואחר כך אעלה על רכבת שתיקח אותי עד אליך. מוזר שתמיד את מבטיחה לאסוף אותי מן הרכבת. כבר שנים את מתחננת. את בסך הכול מבקשת שאבוא כדי שנהיה קצת יחד. שנים רבות את מתגעגעת. איך אני יכולה להגיע לרחובות? אוי, מה אני יכולה לעשות? אנו כבר לא צעירות. בעבר יכולתי לבוא אליך, נו, אז באתי? אל תדאגי פנינה, תמיד הייתְ אתי בשנים האחרונות גם בשמחה וגם בעצב. אני חושבת עליך ומתגעגעת אליך. לא פשוט לי בכלל, רק שתדעי... אוי, מה את חושבת לעצמך, פנינה? מה את חושבת שאנו בנות עשרים? אני מקשיבה לך, פנינה, חברתי האהובה, אני יכולה לומר לך הרבה דברים. נו טוב, לפעמים, אני אומרת לך שאמצא דרך לבוא אליך. אולי הבת שלי שולה תיקח אותי אליך. אני אומרת לך את זה רק שתשתקי. אם היה לי כוח לא הייתי נוסעת אליך? אבל אין לי כוח ללכת. תביני, כולי עור ועצמות. בשנים האחרונות נעשיתי רזה ביותר. את לא יכולה לראות אותי כי את מרחובות ואני בנתניה. בשנים האחרונות אני מפסידה במשקל והרופאים לא מוצאים את הסיבה. תראי, עכשיו אני לבושה בחלוק מפוספס בצבע שחור לבן, חלוק, שאני תפרתי לפני שנים רבות, מתחת לחלוק אני לובשת שמלה תמיד. רוב הזמן אני בבית. בקושי יוצאת החוצה. את מבינה, אין לי כוח ללכת, בחיי! כשהייתי חזקה הלכתי לשוק נתניה וקניתי את כל הירקות ואת כל הפֵּרות בעצמי לבד. סחבתי עגלה קטנה ומילאתי אותה במצרכים. לא ביקשתי עזרה כל חיי. אני גרה ברחוב רבלין בעיר, ממש שני מטרים מהשוק המרכזי. נו טוב, את יודעת כמה חרוצה הייתי. לך איני צריכה לספר? אבל היום אני לא יכולה ללכת מטר לבד, בקושי עומדת על הרגליים, הרופא אמר לי שאסור לי ללכת לבד ברחוב. אבל אז במחנה שקלתי בקושי שלושים קילו, כששחררו אותנו הבריטים הייתי רזה אף יותר מן המשקל שלי כיום. איך מחזיק הקשר בינינו מעמד? אני מתארת לעצמי שחברות מחזיקה מעמד. מזה שנים רבות, קרוב לשבעים שנה, אנו חברות. את חלק מחיי. כל הזמן היית ותהיי חלק מחיי. פנינה, את חלק ממסע ההצלה שלי. כשהסתיימה המלחמה האיומה ההיא נפגשנו במחנה העקורים. הימים הנוראים היו במלחמה ואחריה היו ימים שנדדתי עד שהגעתי לארץ ישראל והקמתי משפחה. כשהקמתי משפחה והחיים היו לשגרה, הפכתי לרעייה נאמנה, צופה הליכות ביתה. שנות החיים שלי בארץ ישראל היו שגרתיים, מנחם, הילדים, הנכדים והנינים הם כל עולמי. נו, טוב, את עברת תהפוכות רבות במהלך חייך. עברת חוויות אחרות. התחתנת פעמיים, לכן איני זוכרת את שם משפחתך. השנים חולפות ואין הפסקה, אף אחד לא נותן לנו לנוח קצת. אוי, פנינה הלוואי, שיכולתי לבוא אליך. אני לא יכולה לבוא אליך. נו, כבר הסברתי לך. אין סיכוי שאני אבקר אותך. ככל שהזמן חולף החיים הופכים לכבדים וגם קלים. פשטות הקיום מצטמצמת אך קצב תנועותיי מדוד, איני יכולה לצאת למסעות כפי שיצאתי בצעירותי. את חייבת להודות שמדי שלושה שבועות אני מצלצלת אליך, פנינה, אבל את כמעט לא שומעת אותי. מה זה משנה, מה אני אומרת. את מדברת, ואת מבקשת רק דבר אחד, שאבוא אליך. לך יש מטפלת בסידור יומיומי מן הביטוח-הלאומי ואצלי המטפלת באה רק פעמיים בשבוע. אין ספק שמצבך הבריאותי חמור משלי. נראה לך, שמנחם בעלי ייתן לי לנסוע ברכבת אליך? את השתגעת, הוא אינו מסוגל להכין לעצמו חביתה. כל השנים הכנתי לו את כל מה שהוא אהב. תמיד הייתי חרוצה. אפילו תפרתי לילדים שלנו בעצמי בגדים. עשיתי הכול בשתי ידיי. הנה היום הכנתי לכבוד שבת כרוב ממולא, וגם בישלתי חצילים. אח, אח את חושבת שהוא יניח לי לנסוע ברכבת אליך? אין סיכוי בעולם, אין סיכוי שאעזוב אותו או שהוא יניח לי לנסוע ולהיות אצלך בלעדיו לכמה ימים, או אפילו לכמה שעות. דווקא מנחם שנדד ברחבי הארץ שלנו שנים רבות עם תרמיל על הגב כדי למכור תכשיטים, אינו מניח לי לנסוע בכוחות עצמי. עד היום הוא נוסע מדי פעם לחנויות, איני יודעת בדיוק היכן נמצאות כל חנויות התכשיטים, אבל לבית הוא תמיד חוזר. הוא חוזר לאוכל שלי, הוא חוזר לישון על המיטה שלנו. בזמן האחרון אין לו כוח לנדוד בין החנויות לכן הילדים שלנו נוסעים במקומו לבדוק את הסחורה. את חושבת שיש לי כוח. גם לי אין בכלל כוח, פנינה. כבר סיפרתי לך שיש לי מטפלת פיליפינית שמגיעה אלַי כמה פעמים במהלך השבוע? היא אישה מקסימה שמכינה קישוטי אוריגמי, קיפולי נייר, בזמנה הפנוי. היא הכינה לי ברווזים מנייר, היא הכינה גם קערות של פֵּרות מעיתונים ישנים. אם היית קופצת אלַי בוודאי היית רואה את כל העבודות היפות שיש כאן אצלי בסלון הבית. בכלל פנינה, את בטח יודעת שכל הבית מלא בעבודות-יד של הילדים שלי. הנה כאן על הקיר בפינת האוכל עבודות הרקמה וגזירות הנייר של מלכה, וגם עבודות הרקמה של שולה פזורות על קירות הבית. ושם בתוך החדר מונחת מכונת התפירה "זינגר" שפעמים רבות תפרתי בה. לכל הילדים תפרתי. אוי, תאמיני לי שאני הייתי מוכנה לתפור שוב. הלוואי היה לי כוח. הלוואי יכלו עיניי לראות את קוף המחט והייתי יכולה לתפור מחדש בגדים בכל הגדלים, גם לנכדים וגם לנינים. אבל פנינה, תביני אין לי כוח לבוא אליך. ותגידי לי את האמת, לך יש כוח לארח אותי? וגם את כמוני נעזרת במטפלת וגם את בקושי זזה. מזל שהמטפלת לפעמים מוציאה אותך לגינה כדי שתשאפי אוויר. אח, אח, אני נאנחת ומסתכלת דרך החלון החוצה, איזה יום יפה היום. פנינה, היו לנו ימים אחרים. זה היה לפני כמעט שבעים שנה כשהתרוצצנו בכל רחבי אירופה. רציתי לספר לך שהרופא שקל אותי השבוע ואמר שירדתי בקילו, היית מאמינה? אני שוקלת שלושים ותשעה קילו. כששקלתי ארבעים קילו זה היה משקל נמוך אבל עכשיו כשאני פחות מארבעים קילו הוא הביט בי בדאגה רבה. כן, לפעמים אני שואלת את עצמי האם זו אני שקפצה על רכבות ונעה בין ארצות באומץ רב? אני רוצה לחיות! אני רוצה לאכול את הלחם שלי כפי שאני רוצה! אני רוצה לחיות היום מבלי שיקצו לי רבע פרוסת לחם. את שומעת, פנינה? אני בחיים לא אשכח את רבע פרוסת הלחם שנתנו לי שם. מה שחשוב לי עכשיו, כל מה שאני רוצה הוא לאכול חתיכת לחם כפי שאני רוצה. איני רוצה לאכול את הלחם כמו שנתנו לנו אז באושוויץ, אני לא מוכנה לאכול בהקצבה כזו. אני אוכל כמה שאני רוצה! אף אחד לא יקציב לי יותר הקצבה. אני כמעט בת תשעים ואני אספר את כל הסיפור מהתחלה. פנינה, תחזיקי מעמד אולי לא אבוא לבקר אותך, אך אספר את הסיפור שלנו לדורות הבאים. סיפור על שתי נשים. הסיפור שלי יהיה גם הסיפור שלך. איני יכולה לספר את הסיפור שלך, חסרים לי פרטים רבים עליך, במיוחד מה קרה אתך במלחמה. אספר כל מה שעבר עלי שם. בטוחה, שסיפורי דומה לסיפור שלך. פנינה, אוי. כואב לי, תאמיני לי. אני מתנצלת שאנו מדברות רק מדי כמה שבועות. את יודעת, במצב הנוכחי את כבר לא כל כך מבינה אותי. אולי חלית באלצהיימר, איני בטוחה ואני לא יכולה להגדיר במדויק את מצבך הבריאותי, הבן והבת שלך באמריקה והבן השלישי בארץ. מזל, שיש לך מישהו בארץ מלבד המטפלת שלך. אולי מישהו מבקר אותך, איני יודעת. איני יכולה לספר את הסיפור שלך, באמת, גם כל מה שעברנו אחרי המלחמה פחות חשוב. אנסה לספר את כל מה שעבר עליי במהלך המלחמה. זו הייתה שנה אחת ארוכה מרוכזת של חיים ארורים כשהיינו במחנה ההשמדה אושוויץ ואחר כך בברגן בלזן. הרי את יהדות צ'כיה שסופחה להונגריה שלחו אחרונים למחנות ההשמדה. נדמה שהיה לנו שהתמזל מזלנו לעבור את המלחמה בהונגריה עד שנת 1944. אני אחזור לשם כדי לספר לילדים, לנכדים ולנינים את מה שעברתי שם. אני ומנחם, לא בגיל עשרים שנוכל לנסוע אליך, פנינה, את מבקשת שאני אבוא אליך עם מנחם, איני יכולה לבוא אליך. מצטערת. הנחמה תהיה בכתיבה. אנסה להעביר את עצמת החוויה. זו שליחות, פנינה, אני מתנצלת שאיני יכולה לבוא אליך.