על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ש', ו’ באב תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
ללי ציפי מיכאלי אינה יונה וולך והיא מבקשת לזכות בהכרה עוד בחייה שמא נחמיץ את הופעתה החד פעמית. אין לה אפשרות להעניק לנו הופעות ללא הגבלה. יום אחד תיפסקנה ההופעות והיא רוצה לדעת שאכן הבחנו בה שהשאירה חותם בזכות עצמה ולא בזכות קודמותיה או אלה שיבואו בעקבותיה.
15:34 (16/07/13) שושנה ויג

הסולנית, ללי ציפי מיכאלי, הוצאת עכשיו תל אביב 2013 כתבה שושנה ויג לא בכל יום נופל לידיים ספר שירה שעורך גבריאל מוקד. ספרה החדש של ללי ציפי מיכאלי "הסולנית" הוא ספר המבטא זעקה אנושית. גבריאל מוקד ידוע לכל כמי שגילה את יונה וולך בראשית שנות השישים של המאה העשרים בהוצאת ספר השירה הראשון הקטן והצנוע שלה "דברים". זה היה ספר בכריכה ורודה מצומצם בדפים, ספר שחיבר את יונה וולך אל התודעה הציבורית. חיפשתי מה לכתוב על הספר שיצא לאור בתמיכתם הנדיבה של מירון איזקסון ושל צביקה מרקוביץ ולומר את האמת, בקריאה ראשונה חיפשתי מה שילכוד את תשומת לבי ולמה אוכל להתייחס ומצאתי שאין זה פשוט, הספר תוקע בך תחושה פסימית על ההוויה התל-אביבית. ומצטרף לז'אנר שירי המחאה שנמצא במגמה פופולרית. הספר מבקש להשאיר חותם כפי שמבקש כל אמן להבליט את ייחודיותו, כמו שצייר מצייר ציור ומבקש שידברו על ציורו, וכפי שהפסל מפסל פסל ומציבו בפני הציבור כדי שיתייחסו אליו כך נוהגת ללי ציפי מיכאלי-היא מבקשת התייחסות. דורשת מאתנו שלא נתעלם ממנה שאולי יהיה מאוחר והיא תחמיץ את ההכרה שלנו באישיותה האמנותית. ללי ציפי מיכאלי משאירה לנו בספר הזה את צוואתה, והיא מופיעה בעמ' 21. זהו השיר "רחוב על שמי" שמתחיל במשפט "חלמתי חלום גרוע יותר". כשאתה תוהה מהו החלום הגרוע הדבר מתבהר בשורה השנייה "קראו לרחוב תל אביבי יפהפה על שמי", איך אומר פרויד "החלום הוא מילוי משאלה" (זיגמונד פרויד, פירוש החלום). לפי הגישה הפרוידיאנית החלום משמש כמנגנון נפשי להתגוננות מפני תסכולים, תאוות ויצרים המודחקים בחיי היום יום. ועל כן, משאלתה הכמוסה של ללי ציפי מיכאלי שיקראו רחוב יפהפה על שמה היא משאלה שמחלחלת לתודעה שלה כיוצרת. המשאלה מתבססת על הרצון של כל יוצר לזכות בהכרה, וידוע שקריאת שם רחוב בחיים נדירה ביותר. לאחרונה נתבשרנו שהאחים המשוררים הרצל ובלפור חקק זכו לקריאת כיכר בעיר אור- יהודה על שמם בימי חייהם כך שזה עשוי לקרות שאדם יזכה לחזות בהוקרה על פעילותו בימי חייו. החלום לקריאת רחוב על שמה מבהיל את המשוררת אולם הוא מבטא את רצונה הכן לנוכחות בעולם האמתי. קריאתה של ללי ציפי מיכאלי לעזרה מופיעה בין דפי הספר, היא מתבוננת בעולמה הקרוב. בני הזוג אינם קבועים- הם חומקים ונוטשים אותה. העיר מעניקה תחושת ניכור. השכנים שאינם יוצרים עמה דיאלוג. התחושה העקרה משתלטת על הספר, הגעגועים לאם גם הם מותירים תחושה בלתי נוחה אצל הקורא. ללי אינה מבקשת לענג את הקורא היא מבקשת לעורר אותו, שלא יתעלם ממנה. גם העיצוב הגרפי של השירים כשהם מרוכזים במרכז העמוד לכל אורך הספר יוצרים את האווירה. עכשיו השירה אצלי במרכז. אני והשירה שלי וכך מתנהל הספר כשהשירה היא כל עולמה ביום ובלילה. ושוב אני רוצה לחזור לשיר הזה בעמ' 21 על החלום הזה של המשוררת, והשיר הזה מזכיר לי את השיר של ארז ביטון משנות השבעים, "שיר קנייה בדיזינגוף". בשיר המחאה הביע המשורר את רצונו להשתייך למרכז ההוויה התרבותית הישראלית וכדי להיות שייך אליה הוא היה צריך לאמץ את שפתם והתנהגותם. שיר שהעלה למודעות את תחושות הקיפוח של מהגרים רבים. גם ללי ציפי מיכאלי כנראה, נושאת עמה את תחושת המהגרת כי היא מעלה בכתביה את זיכרונות הרכבת שהיגרה עם הוריה. היא כותבת בשפה שאינה שפת אמה ובהחלט יש בכתיבתה ניסיונות להכות שורש בתודעה הישראלית כפי שעשה ארז ביטון בשירתו בשנות השבעים של המאה העשרים. נמצא גם שהמשוררת מתגוררת בדיזינגוף זו דירה שאינה מבטיחה לה קביעות אלא מקום שבו היא אינה מצליחה להתקיים וחוששת מפני עיקולים ורדיפות של הממסד. מצבה של הכותבת הוא מצב של תלישות והיא מבקשת מאתנו שנבחין בה בהיותה זקוקה לקורא, זקוקה לתגובה. ללא חשיפה אין אמנות. המשאלה הכמוסה קריאת רחוב על שמה של המשוררת ברחוב בו היא גרה רחוב דיזינגוף. והיא בחלומה רואה את הלוחית הלבנה התקועה על עמוד. ומה כתוב על הלוחית "משוררת –שנת לידה שנת מוות" זו השאיפה של המשוררת שיכירו במעמדה כמשוררת. ותקיעת העמוד עם השלט היא תקיעת יתד במרכז ההוויה הישראלית. המשוררת מבקשת להשתייך אל המקום הזה שאליו היא היגרה בילדותה ועדיין עשרות שנים לאחר מכן היא מרגישה כזרה. ובהמשך השיר היא פונה אל נמען בלתי מזוהה ואומרת "אתה לא רוצה לדעת איזה רחוב שינו בשבילי:" היא ממשיכה להסביר שרחוב דיזינגוף הוא הרחוב שמשמש את מקום מגוריה. היא מחברת את החלום למציאות אותה היא חיה. מציאות עכשווית של סטטוס בפייסבוק, מציאות שבו היא מכריזה על רצונה להופיע על בולים. והרצון הזה להיות נוכחת רודף את המשוררת לאורך כל דפי הספר. המשחק של המשוררת בין הנוכחות וההיעדרות מוטמע ביצירותיה. היא רוצה להשאיר כאן חותם לפני שהיא מסתלקת מן הבמה הציבורית. מבקשת שיבחינו בה בעודה בחיים. זו אנלוגיה על דרך השלילה. מדוע עליי להיות משוררת שאינה בחיים כדי שיבחינו בכתיבתי. הכמיהה של המשוררות לנוכחות בהוויה התרבותית היא כמיהה קיומית. היא חיה את האמנות עד תום, היא מופיעה במיצגים, חיה למען האמנות ומבקשת שהקהל ישיב לה אהבה. בלא אהבה בחיים אין ליוצר את הכמיהה ליצור. היוצר חווה את התאווה ליצור בזכות היצר שמתעורר בעת שהוא מקבל משוב. רחוב על שמי –ללי ציפי מיכאלי חָלַמְתִּי חֲלוֹם גָּרוּעַ/ קָרְאוּ לִרְחוֹב תֵּל אָבִיב יְפֵהפֶה עַל שְׁמִי/ כָּכָה פָּשׁוּט: רְחוֹב לָלִי צִיפִי מיכָאלִי/ הִתְנוֹסֵס עַל לוּחִית לְבָנָה עַל עַמּוּד תָּקוּעַ/ מַמָּשׁ עַל דיזינגוף/ מְשׁוֹרֶרֶת =שְׁנַת לֵדָה שְׁנַת מָוֶת/ אַתָּה לֹא רוֹצָה לָדַעַת אֵיזֶה רְחוֹב שִׁנּוּ בִּשְׁבִילִי:/ בְּמֶרְחָק פְּסִיעָה מִמְּקוֹם הַמְּגוּרִים שֶׁלִּי קָדַם לְזֶה סְטָטוּס בפייסבוק: חָלַמְתִּי שמנפיקים בּוּלִים עִם הַפָּנִים שֶׁלִּי וְהַיָּד אָז הֵרַמְתִּי אֶת הַשְּׁנִיָּה לִשְׁאֹל לָמָּה? מָה אֲנִי? מֵתָה? ללי ציפי מיכאלי אינה יונה וולך והיא מבקשת לזכות בהכרה עוד בחייה שמא נחמיץ את הופעתה החד פעמית. אין לה אפשרות להעניק לנו הופעות ללא הגבלה. יום אחד תיפסקנה ההופעות והיא רוצה לדעת שאכן הבחנו בה שהשאירה חותם בזכות עצמה ולא בזכות קודמותיה או אלה שיבואו בעקבותיה.

 
 
חדשות
שירים
מאמרים






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS