על יוצרים על יצירות על אירועים
  www.shoshanavegh.022.co.il
ספרות עברית עכשווית
יום ש', ו’ באב תשע”ז
    דף הבית  |  יצירת קשר  
בספר שיריו החדש מואיז בן הראש מבטא געגועים למקומות וגם לאנשים שהיו קרובים אליו כמו אביו ואחיו (בשיר שלום עמ' 7) וכאלה שהיו מרוחקים ממנו מבחינה פיזית אך טבועים בנשמתו כי שייכים הם להיסטוריה של אלה היקרים לו בתרבות יהודי ספרד. געגועיו נטבעו בגנטיקה שלו כצאצא לדורות שנשתכחו
20:59 (19/04/14) שושנה ויג

"זִכְרוֹנוֹת גֶּנֶטִיִּים שֶׁנִּשְתוּ עִם חֲלַב אֵם" מואיז בן הראש, הדרך קצרה, הוצאת מובן 2014 כתבה: שושנה ויג בספר שיריו החדש מואיז בן הראש מבטא געגועים למקומות וגם לאנשים שהיו קרובים אליו כמו אביו ואחיו (בשיר שלום עמ' 7) וכאלה שהיו מרוחקים ממנו מבחינה פיזית אך טבועים בנשמתו כי שייכים הם להיסטוריה של אלה היקרים לו בתרבות יהודי ספרד. געגועיו נטבעו בגנטיקה שלו כצאצא לדורות שנשתכחו. בספרו החדש המשורר מואיז בן הראש מתגלה כיוצר שמחבר בין המוכר והידוע שזהו עולמו הקרוב והנוכחי לבין השכבות הנסתרות שחבויות בתוכו בהיותו יוצר שכותב בתוך תרבות עברית שלה שורשים עמוקים בספרד. משורר שמחבר בין כאן ועכשיו בביוגרפיה הפרטית לבין העבר הקולקטיבי. הספר הזה מבטא כאבים על אובדן ערכים ומראות שאין אפשרות להשיב אותם ואין אפשרות לשוב אליהם. הספר מבחינה זו הוא ספר קינה. כמדומני, כל כתיבתו של מואיז היא כתיבת קינה על עולם שלא זוכה להכרה. בספר הזה מצאתי את הקינה כשהיא צלולה ונוגעת ואפילו מעוררת הזדהות עמוקה. בשיר "ארובות" (עמ' 4) שלוש שורות בפתיחה, על מראה השמים ועל ארובות שתלויות להן ואינן פולטות עשן ובכל זאת השמים אינם כחולים והם אלה שמזכירים את הים, מתוך הניגוד נוצרת האסוציאציה בשיר. השמים שאינם כחולים כמו הים מעושנים בעשן שאינו יוצא מן הארובות. המראות הללו הם מראות מרוחקים בלתי ברורים, והם מהווים את האקספוזיציה לשיר המבטא געגועים. ארובות גם מטאפוריים לארובות השמים, הם מבטאים זעם, שכן השמים אינם בהירים והצבע אינו כצבע הים. בתחילת השיר וגם בסיומו חוסר אונים ואי יכולת להשתלט על אי הבהירות. העולם מלא בפגעים והדבר פוגם בכול. בהמשך כמיהה להגיע אל הים שנמצא מרוחק מן המקום שבו נמצאים אנשי העיר. והים הוא האינסוף, מקום ללא גבולות שאליו מבקשים להגיע. המשאלה להגיע אל הים תתגשם אם יתחברו כל התושבים. "לוֹ הָיִינוּ מַחֲזִיקִים זֶה בְּיָדוֹ שֶׁל זֶה הָיִינוּ צְרִיכִים אֶת כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר כְּדֵי לְהַגִּיעַ לַיָּם." המרחק עצום וצריך להתחבר כדי להגיע אל המקום שנקרא "ים". זוהי קריאה לאחדות ואף קריאה לשיתוף, כדי להגשים חלומות עלינו להתלכד. אבל הים רחוק, זה לא עוזר לנו ואנו לא מצליחים להגיע אל הים. ומדוע אנו לא מצליחים להגיע אל הים, חוסר ההצלחה נובע מן הדרך. הדרך אל הים מלאה מהמורות. זוהי דרך שמבחינה מטפורית היא דרך של מכשול, אנו עלולים ליפול, עשויים למעוד וכמובן נהרוס במו ידינו את החלום. המדרכות מהמורות בהן, והכבישים חורים בתוכם. אין אפשרות להגיע אל הים גם הדרך הראשית שנסללה בעבר ואשר גרמה לשמחה ועוררה תקווה אִכְזֵבָה בסופו של דבר. היום הכול פקק והים עדיין רחוק. זהו השיר השני בקובץ והוא מבטא את הגעגוע אל המקום האחר וחושף את חוסר האונים ואי היכולת להגיע אליו. שיר מטפורי על המוגבלויות שלנו ועל חוסר יכולתנו להגיע ולהשיג את מה שאנו מבקשים להשיג. אולם אם נתבונן זוהי בקשת הקולקטיב להגיע אל הים ואנו גם אם נתלכד ונתאחד לא נצליח להגיע אל הים כי במו ידינו הרסנו את הדרך אל הים. שיר המבטא ייאוש על חוסר התקנה בעולם. התמונה המצטיירת בשיר "אחר המבול יכולנו להסביר" (עמ' 6) היא תמונה של קהלים זקנים וצעירים. התבונה לזקנים והם אלה שזוכרים את המראות "העצים היו חיוורים" בעוד שהצעירים אינם זוכרים. תמונות החרוטות בזיכרונם של הזקנים כמי שראו אור אינן מעניינות את הצעירים. אף שקיים פער בין הצעירים לבין הזקנים הם אינם יכולים להשתחרר מן הסוף שמחכה לכולנו. השיר בנוי בתבנית של אנלוגיות ניגודיות, ניגודים בין זקנים לצעירים, בין זיכרון לבין שכחה, בין אובדן לבין חיים, בין אור לחושך, בין חיים למוות. רעידת האדמה עשויה לרמוז לרעידת האדמה באגדיר. "גלויות" (עמ' 8) שיר ארספואטי "שִׁירַי הֵם גְּלוּיוֹת לַאֲנָשִׁים מֵתִים שָׁטִים בְּיַמִּים שֶׁל מָוֶת, בְּדַרְכָּם לַחֹפֶשׁ אֻמְלָלוּת הָיְתָה גּוֹרָלָם, וּתְמוּנוֹתֵיהֶם בַּצַּד הַשֵּׁנִי הֵם הַפָּנִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאִיתִי"" ניסיונו לגעת במקומות הכואבים והרחוקים ממנו באמצעות כתיבת גלויות, הוא אינו נפרד מן העבר שלו אלא מבקש להתחבר אל העבר באמצעות כתיבת שירתו. גלויותיו מאפשרות את התנועה למקומות אחרים והוא עדיין לא מצליח לפענח את חידת עברו. והשיר ממשיך "אַנְשֵׁי סְפָרַד, פָּנִים בִּלְתִּי מֻכָּרוֹת שֶׁל חַיַּי מִסְתּוֹרֵי נִשְׁמָתִי, אֲנִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם גְּלוּיוֹת מִדֵּי שָׁבוּעַ וְחֻלְשַׁתְכֶם הִיא כֹּחִי" החיבור של מואיז בן הראש אל העבר הזה אליו הוא פונה "אנשי ספרד" הוא חיבור קבוע. והוא שואב כוחו מחולשתם. קיומו תלוי באותן גלויות שהוא שולח אליהם מדי שבוע, החיוניות שלו נמצאת בקו הזה שמחבר בינו לבינם. הוא מתחבר אליהם שהם בעולם אחר, זמן אחר, רחוקה מן התקופה שבה הוא חי. זהו משורר שמקונן על היעלמו של עולם שהיה קיים לפני דורות. קינתו של מואיז בן הראש היא קינת דורות. בבית השלישי הוא מעגן את הקשר אל אנשי ספרד כקשר גנטי שאין אפשרות להינתק ממנו. "זִכרוֹנוֹת גֶּנֶטִיִּים שֶׁנִּשְתוּ עִם חֲלַב אֵם מְקוֹמוֹת גֵּאוֹגְרָפִיִּים בְּמַפַּת לִבִּי גְּלוּיוֹת מִלּוּסֶנָה, סִבִילִיָּה, גְּרֵנָדָה, מְקוֹמוֹת שֶׁנִּרְאוּ קֹדֶם בְּמִלִּים וְרַק אַחַר כָּךְ בְֵָּינַיִם." ובסיום השיר "גְּלוּיוֹת הַנְּשָׁמָה, גְּלוּיוֹת הֶעָבָר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה, הֶעָתִיד שֶׁמְּסָרֵב לִהְיוֹת" אופיו של הספר כקינה מופיע בסמנטיקה שמאפיינת את מילות השירים. בשיר "דמעות שמחכות ליפול" בעמ' 9, הדמעות אינן דמעות של בכי קְצר מועד אלא בכייה שנצטברה שנים רבות, הן נאגרו באיברי הגוף הפנימיים כליות כבד ולב, איברים מטונימיים לאמירת אמת. הבכי הזה הוא בכי אמתי ואינו רק בכי מטפורי. וכשהן יוצאות הן דמעות שפורצות מן העיניים והעפעפיים, הבכי הזה הוא בכי של קינה ענקית שלא תצליח להרטיב וליפול על הקברים. השיר הזה הוא דוגמה לכאב עצום שאצור בלבם של הכואבים, הדמעות הפנימיות האצורות בקרבם מסמלים את יכולת האיפוק של דורות רבים שלא הצליחו לבכות ולפרוק את הכאב. וכעת כשחלפו דורות אין אפשרות שהמבול הזה יהיה קינה על קברות האבות אלא קינה עולמית, קינה על כל חלקת אדמה. אין צורך לקונן על המתים אם כך אומר המשורר אלא על החיים הללו שמתנהלים כך שנים רבות בלי יכולת לקונן ולפרוץ בבכי. הסתרת הבכייה והקינה הזאת מתפרצת כעת ואין לה כבר קשר לקינה על המתים. עמדתו של המשור כמוכיח את התנהלות הממסד נמצאת בספר, מואיז בן הראש הוא משורר של מחאה חברתית, ואי אפשר להתעלם מן העמדות הללו שנאמרות לפעמים בחיצים המפלחים את התודעה שלנו ומציבים לפנינו את האמת לפעמים עד כדי כאב. בשיר "ציונות דרך הביבים", ( עמ' 14)הוא מתחיל את השיר באזכור ההיסטוריה שבה ראש הממשלה הפולני זלזל ביהדות המזרח שצריך לחנך אותם להשתמש באסלה. את עלבונו של סבו הוא מזכיר בשיר הזה על האיש שעלה מן הגולה ובו מצא שהחיים היו לחץ ומרה ונאלץ לשוב לעיר הולדתו כדי למות בכבוד. כאן לא התייחסו אליו בכבוד והשירותים הם מטפוריים לצמצום והלחץ שהכניסו אותם כאן בארץ למקומות שהדגישו את מעמדם הנחות. מעמד השליטים ומעמד העולים שהושפל גם בשנות השישים ועל חוסר ההשלמה של הסב. העלבון ההוא של דור הסבים ממשיך להכות בכותב והוא מבקש באמצעות הכתיבה לא לשכוח את הכאב וההשפלה להעיר את תשומת הלב לחוסר ההערכה ולהיעדר ערכים שהיה חלק מקליטת העלייה. שירתו של מואיז בן הראש שירה נוכחת, שירה עכשווית דקדנטית. הוא כותב על הכאב האישי על אובדן העולם הקרוב אליו ואל עולמו אביו, אחותו, אחיו ועל דורות רבים שהוא מוצא עצמו מדבר עבורם. בשירו האחרון בקובץ "מרבה פרסים מרבה גרה" (עמ' 84), נמצא את התייחסותו למעמדו הנוכחי כיוצר שזכה להערכה ולפרסים חשובים כפרס ראש הממשלה ופרס עמיחי הופך לנרדף על ידי כל מי שמבקשים להשיא לו עצות על כתיבה. הכתיבה היא ים שאינו מתכלה ומואיז אינו זקוק לעצות, אלא לאהבה ולהקשבה.

 
 
חדשות
שירים
מאמרים






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS